הרומן שלי עם הספר\מעצב שיער

להיות נשים במאה ה-21 זו לא משימה פשוטה. ההתמודדות היומית עם אידיאל היופי הנשי של ימינו יכולה להיות בלתי אפשרית לפעמים. אצלי זה בא לידי ביטוי בביקור במספרה. נתחיל מזה שכל ספר הפך היום למעצב שיער ועם זה מגיע ה- attitude של אושיית אופנה א-לה קוקו שאנל. כך שכל ספר העונה לשם איציק ביטון הפך ל-

IZIK BITON – HAIR DIESINER .

לא שאני מזלזלת, כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל עם כל הכבוד (ויש כבוד) בואו נגיד שהדיפלומה היא לא מהרווארד.

כשאני נכנסת למספרה, כמו כל אישה, אני מצפה לצאת זוהרת, מהממת, בקיצור עם פריזורה מעלפת שלא משאירה את המבטים מהמספרה לבית, אדישים. מינימום, פרסומת של שמפו שיער. 

כמי שעובדת בפירסום ואמורה לדעת שזה הכול פרי צילום\עיבוד\בימוי מושלם, אני עדיין מצפה לצאת מהמספרה שהשיער מתבדר ברוח, אבל כל תלתלת נשאר במקומו, אור השמש מבריק את השיער ורק חסר חיוך חשוף שיניים לבנות והיעדר מוחלט של לחות באוויר.

בפועל – הרומן שלי עם הספר הקבוע נגמר, לאחר שהוא נעשה מיני סלב באיזור בוגרשוב, התחיל לקחת סכום גבוהה יותר על מגע ידיו שלו (מפרגנת), והשתן עלה לו לראש. ההצלחה שלו איתי נגדעה באיבה כשהוא התחיל לספר אותי ולדבר בטלפון באוזן השניה ובפעם אחרת במקום מג ריאן הוא הוציא אותי הפודל של עדי אשכנזי. זה המשיך לספר השכונתי ליד הבית, שלא משנה מה אני מגיעה הביתה מאוכזבת ורצה לחפוף. ניסיתי הכול, לא שיש לי דרישות מוגזמות, את הפן הטבעי הוא הפך לבקבוקים מקורזלים בסוף כמו של פיאה על פדחתה של שרה מבני ברק. הפוני מתעגל לצדדים הלא נכונים וגם הייבוש בדיפיוזר נכשל.

בקיצור, ביקור כיפי של יום טיפוח והתייפיפות הופך למפח נפש משווע. טוב, אז אני לא מבקשת להיות הפרזנטורית הבאה של פנטיין (למרות שמאוד בא לי להדיג מואי כיף), אבל אני בחיפוש אחר מעצב השיער שיגרום לי להרגיש (גם לו לשעה קלה) מלכה!. שיגרום לי לצאת מהדלת שלו בהילוך איטי, לצאת החוצה עם המשקפי שמש, להסיט את השיער לאחור באלגנטיות ולהרגיש הכי יפה בעולם.

ושיער, כל אחת יודעת, זה אחד הדברים הרגישים ביותר אצלנו. אני רק בשנים האחרונות החלמתי מטראומת קיצוץ אכזרית של ספר שיותר דומה לקצב!.
ההתעסקות סביב השיער היא דיאלוג שלם. שיער זה אופנה, זה SAY, זה אופי, זה הכי תופעה תרבותית וחברתית (לא סתם היה מחזמר שלם סביב זה) ולא סתם אנחנו מייחסות חשיבות כל כך רבה לצורה, לצבע ולסידור של השיער. 

אז נכון, שאנחנו דפוקות, מושפעות מפרסומות, סרטים, כרזות ומתרבות יופי אכזרית נורא. אבל גם ברמה האינדיווידואלית, כל אחת רוצה להרגיש קודם בעיני עצמה, יפה אמיתית.

לסיכום, מערכת יחסים עם הספר שלך זה כמו מערכת יחסים עם הבן זוג שלך. אם הוא לא משקיע בך, מפנק, מפרגן, מחמיא ומשקיע – סופה להיגמר.

אני עדיין בחיפוש אחר הספר עם ידי הזהב, המספריים הקטנות, והיחס המסביר פנים. 

פוניה פוגשת את מישל וולבק

שישי. צהריים. סינימטק תל אביב

הכניסה לסינימטק גדושה באנשים שצובאים על וולבק מכל כיוון חובקים את ספריו. כזאת קלמזי, ברור ששכחתי להביא את הספר, בעודי רצה לקנות אחד אחר שלא מצוי באמתחתי, לאכזבתי וולבק מתרומם ומתחיל ללכת לכיוון האולם מוקף בפמלייה ובעדר מעריצות מאופרות שממהרות להדליק את הפלאש ומתעדות אושייה תרבותית נחשבת (לרגע היה נדמה שהן טעו והתכוונו להגיע להשקה של ליידי גאגא), מבין שאריות המתאבנים וכוסות היין הריקות, אני מצליחה לצלם את דוב'לה גליקמן מנסה לטעום קצת מהתהילה האינטלקטואלית.

באולם, התרגשות מדבקת. וולבק עולה לבמה ויש לי סוף סוף זמן לבחון אותו כראוי. ללא ספק, כל כך מתחבר לי לספרים. מבטו שמוט, הוא לבוש מרושל מאוד בחולצה תכולה שתחובה במכנסיו הגדולים עליו יתר על המידה ומוחזקים בחגורה מהודקת. מעיל רוח שחור ודהוי, תיק גב. הוא ללא ממש מביט בנו בקהל, נדמה שהוא רוחש לנו מעט בוז על ההתרגשות שלנו, על הציפייה הנלוזה שלנו לשמוע את דבריו, על ההשתוקקות הפתאטית שלנו לטעום קצת מה-wisdom. המבטים הקטנים שהוא מגניב לקהל מאוד משמימים, הוא נראה קצת עייף ואדיש ואף לועג לכל ההמולה שמסביב. כל הזמן שמדברים עליו (שגריר צרפת בישראל, מו"ל בבל שריגש אותי בהתלהבות האמיתית שלו למעמד) הוא שותק. בקושי מגיב. ארשת פניו מרוחקת כאילו גם עכשיו הוא מסיק מסקנות בנוגע לטבע האנושי, כאילו גם זו סיטואציה שמנותחת לפרטי פרטים בהבחנות סוציולוגיות במוחו הקודח. ואולי הוא היה משעומם למוות וחיכה שכל הקרקס הזה יסתיים.

צויין שהוא רצה לפגוש את קוראיו, לאמיתו של דבר זה לא היה נראה כאילו הוא ממש רוצה לפגוש אותנו, זו מעין מטלה שמחובתו לבצע מתוקף החוזה או יח"צ של ספריו.

השינוי חל כשרונית אלקבץ החלה להקריא קטעים מהספר, קטעים שבינו לבינה. על אף שהיא קראה בעברית הוא עקב וידע היכן היא נמצאת. נדמה שהוא מכושף לקריאה הדרמטית והסקסית שלה. היא פונה אליו בדיאלוג, מטה את הראש קצת אליו, הוא משועשע משיב את ההמשך בצרפתית. נדמה שהוא נהנה ממנה, מצטחק עמה קלות. מי יודע אולי נמצא את דמותה בספר הבא.

אחר כך הגיע שלב השאלות. רובן צפויות. כמובן שהוא נשאל על זיקתו לישראל ותמיכתו בה (אנחנו חייבים לעגן את ההקשר הלוקאלי, כמה פרובינציאליים אנחנו חייבים להיות). ואז מגיע שלב השאלות ה"אינטלקטואליות". רצף של שאלות פלצניות, אה לה פילוסופיות שגם הוא לא ממש ענה על כולן. כמובן, שרוב תשובותיו היו כל כך ציניות וסרקסטיות מולן (חלקן בגלוי וחלקן בסמוי). לי נראה שהוא בך הכול נורא רצה שיחה קלילה שקצת תצחיק אותו ותוציא אותו מההקשר הכל כך רציני ומוגזם. ברור שחייב מישהו לעשות לעצמו קד"מ ולציין שככותב הוא נורא רוצה לדעת מה לדעתו של וולבק תפקיד הסופר כמשנה עולם. ועוד בלה בלה בלה. לא, לא שאלתי כלום, לא יכולתי במעמד הזה להעמיק בשיחה.

אני רק הייתי מוקסמת מהקלות הבלתי נסבלת שהוא לקח את המעמד, השאלות ואותו עצמו.

אז מה המסקנות שלי:

1.      הוא איש מוזר מאוד.

2.      לא משנה מה הוא יגיד, הדמות שלו בספר החדש היא כל כך הוא!!

3.      הוא בודד וזקוק דחוף לחברת אישה שתשנה לו את כל התפיסה לנשים ("כלב לא יכול להחליף אישה אבל אישה יכולה להחליף כלב" – וולבק במפגש).

4.      אין לו כוח אלינו בשיט. הוא בסך הכול רוצה לעשן את הסיגריה שלו בשקט בחוץ.

5.      הוא מת על התהילה אבל לא יודה בזה.

6.      הוא כל כך ציני, אסור לקחת שום דבר שהוא אומר כדברו.

7.      הוא מפחד מנשים חזקות.

8.      רוב הדברים משעממים אותו (גם רוב האנשים).

9.      הוא צרפתי ממש כמו גבינת קממובר.

10   רונית אלקבץ יכולה לכשף כל אחד.

לסיכום, אין מה לעשות, אני מודה, גם אני גרופית. המתנתי בסיום שהוא יצא החוצה, ימולל את בדל הסיגריה שלו וימחץ את השארית של הפילטר המהוה ויחזור לחתום לנו על הספרים. בעודי נדחסת בין האנשים הרבים (כולל זקנה אחת שבאה מהצד ואייתה לו בדיוק איך כותבים יפה) אני לא נחלתי כזו הצלחה, מה שנותר מההקדשה שלי הוא שם חדש -  Yat.

בקרוב מאוד – פוסט על הספר החדש.