עד העונג הבא - חוויות מפסטיבל עכו 2011

קצת באיחור אבל עם לא מעט תובנות – פוסט על חוויות מפסטיבל עכו השנה.

מגיל 17 אני מתכננת לנסוע לפסטיבל. עוד בתיכון במגמת תיאטרון שהטריפו אותנו על הפסטיבל. לא, לא נסעתי אף פעם. קצת קשה למצוא מישהו שיאות לנסוע עד לעכו ולצפות ב-4-5 הצגות מוטרפות והזויות. השנה, החלטתי שגם אני אצטרך לתפוס טרמפים עד לשם – אני נוסעת ויהי מה.

הרכבת מביאה אותי די מהר. אני נפלטת מהקרון ליציאה של הרכבת עמוסה בנהגי מוניות שצועקים לכל עבר "לפסטיבל?" "לכרמיאל?". אני בחו"ל. מגיעה די מהר לאזור הפסטיבל ומתאכזבת שנגמרו הכרטיסים לכל היום ל-2 הצגות שרציתי לראות (לא בהכרח בצדק – אלא בשל הסיקור התקשורתי המעניין סביבן – "מיין קאמף" ו"שובו של נפוליאון" – מקווה שאת מיין קאמפף אולי עוד יציגו בתל אביב, בקרוב).  מנטל נוט לשנה הבאה – להזמין כרטיסים מראש.

מי שהגיע כמוני ליום אחד רוצה לדחוס כמה שיותר דברים (לא, אין לי בעיה לצפות ב-5 הצגות ברצף), אך לצערי זמני ההצגות תוקעים אותך עם חלון של שעתיים כמעט.

"לב" - ג'ייסון דנינו הולט

אני מתחילה את היום בהצגה "לב" ששבתה את לבי. לא זכתה ליותר מדי תשומת לב גם בפסטיבל וגם בסיקור התקשורתי. השחקן הראשי היה אייל שכטר (לשעבר סולן להקת אבטיפוס). זו ההצגה שהכי לא ניסתה, בעיני לפחות, להיות על הקצה מתוקף ההגדרה כ"פרינג'". ללא יומרות, ללא ניסיון להיות "שונים" ו"רדיקלים". ההצגה מכניסה אותך עמוק לתוך מלון "לב", שנמצא בתוך חדרי ליבו של הדמות שעוברת ניתוח לב. הניתוח הוא גם נפשי, הוא פותח את הסודות הכמוסים, האהבות, היחסים האמיתיים. תפאורה, תאורה פשוטים אך מדהימים. אולי בגלל שזו בין ההצגות הבודדות שלא ניסתה לדבר "על המצב" להעביר מסרים פוליטיים או להיות בכוח עכשוויים.

צילום: יוהן שגב

"מלח מים" - נועה לב בשיתוף הקבוצה

השעה 11:00 אני נכנסת ל"מלח מים". על גבי התוכנייה יש גיבוב של מילים לא כל כך קשורות, כנראה מכאן מתחילה כבר ההצגה: "היצירה "מלח מים", בוחנת את יחסי הגומלין והמתח שנוצר, בין תנועת הגוף למלה המדוברת ברגע התהוותן ממש. בתהליך העבודה, צדנו תנועות, מילים, משפטים ומצבי טרום דיבור, המתארים הלכי רוח שונים ויש לזה המשך".

מה זה היה? תיאטרון תנועה. מעין שילוב של מחול ותיאטרון. כשמדברים על תנועה לדעתי צריכה להיות יכולת פיזית יוצאת מן הכלל. כן, צריך להיות רקדן. לא מספיק להתעוות על הרצפה ולהשמיע כמה קולות מתיפוף ידיים. כשחקניות הן רק שחקניות התנועה הופכת למגוחכת. הטקסט מונוטוני – גם המשחק של חלק מהשחקניות היה מונוטוני לטעמי וחוזר על עצמו. עם זאת, היו כמה רגעים שהן התעלו על עצמן. הטקסט והשימוש באביזרים (הבדים והבגדים) עשה משהו, ריגש. אם אצטרך לסכם את ההצגה, אני רק אוכל להגיד שמי שלא ראה מימיו קטעים של פינה באוש ימות על זה.אבל מי שהתוודע לקטעים של פינה באוש יודע שמה שהוא ראה זה ניסיון שקופץ מעל הפופיק לגעת בחומרים שאי אפשר לחקותם. גם אם ההשראה היא ממנה זה עדיין נראה חיקוי עלוב, בייחוד סצנה שלמה שמדברת על אונס – אחת הסצנות הכי מדהימות בעיני של באוש.

סתם שתתרשמו – קטע של פינה באוש שמצאתי ביוטיוב:

למרבה הפתעתי – ההצגה הזו זכתה בפסטיבל.

התעייפתם? אני עוד לא. אבל ההצגה הבאה עייפה אותי.

צילום: אייל לנדסמן

"צפירמיהו" – "גרוטסקה חברתית וחוצה גבולות המציגה זוג צעיר ומלוכד החושש שבנם בכורם, שזה עתה נולד, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא לא בדיוק מה שהם ציפו לו. יש סימנים ברורים להיותו אחר. אך אל חשש, הם לוקחים את ההחלטות המוסריות הנכונות". 
החוצה גבולות זה חוצה את גבול הטעם הטוב. מלבד העובדה שההצגה מלווה בעירום מלא מיותר, העברת המסר על פטריוטיות מוגזמת וגזענות ישראלית הייתה מוגזמת. משחק מלודרמטי צעקני, גועל, קניבליזם ומה לא היו מנת חלקנו, הצופים. אין פלא, שכמה אף יצאו מהאולם באמצע. הרעיון בבסיס מעניין, המסר מועבר בצורה חולנית ולא בהכרח מעניינת. השחקנים גם לוקים בחסר. זה היה לטעמי ניסיון לקחת את הבמה הפתוחה ולנסות להציג בצורה רדיקלית וחסרת טעם ביקורת חברתית ופוליטית.

את היום סיימתי בעיריית עכו בהצגה "תורה של אשת השגריר". "עיריית עכו מוכרזת "שטח צבאי סגור, תחת צו חירום 1948, קו נטוי ה' באייר".

הגברת שונית אלמוגים עצורה בשל השתמטות, השתפנות ויציאה את הארץ בעת מלחמה. שנון, חכם, מעניין ואחת ההצגות האינטראקטיביות שמכניסות את הקהל בצורה בלתי מתפשרת לעולם הבימתי. זה התחיל מסיור מודרך בעירייה עם "מדריכה", באמצע חווינו השתלטות עוינת שגידה אותנו והפכה אותנו לחלק ממשפט שדה בלב בניין העירייה. ונגמרה בהעלאה לגרדום של שונית אלמוגים – אשת השגריר שהואשמה בהשתפנות ובריחה. 

ביצוע מעולה, שחקנים מהוקצעים. ולקהל – לא עשו פשרות. הטישטוש בין ההצגה לעולם האמיתי היה מוחלט. בסוף, הם גם לא שברו את ההזיה. אלא נתנו לנו ללכת בלי להשתחוות והתחנחנות לכפיים. מה שבלבל אותנו – לא ידענו אם ההצגה נגמרה. כשיצאנו החוצה לרחבה בחוץ, מצאנו את הפסל של "הגופה" והבנו שזה הזמן ללכת.

זו דוגמא מעניינת איך יוצרים תיאטרון פוליטי מבלי להשתמש בכלים שמעוררים פרובוקציה שלא לצורך. אפילו המדים שהורכבו, הסמלים המפלגתיים המדומים היו מציאותיים לעין ערוך. היה תענוג.

בקיצור, גם אתם לא חובבי תיאטרון מושבעים. צאו מהקופסה – ותגיעו בשנה הבאה לפסטיבל - חוויה מרתקת מובטחת. וכדאי לעקוב, כי חלק מההצגות לפעמים עולות אחרי הפסטיבל באחד התיאטראות בתל אביב (לפעמים בתמונע).