ירושלים של זהב – טיול לא שגרתי בעיר הקודש

אחרי הזנחה פושעת של הבלוג, מקווה למצוא את הזמן לעדכן יותר ולספר על לא מעט דברים מעניינים, שנקרים בדרכי.
שבוע שעבר, ארזתי תיק גב, דרכון, מצלמה וחברה משוגעת יודעת דבר בירושלים ועלתי על קו אגד בדרך לעיר הקודש. אחרי נסיעה צפופה, נחתתי די מהר לקזינו דה פריז הבר השווה מבית היוצר של "קפה מזרחי" ושאנן סטריט בלב ליבו של שוק מחנה יהודה התוסס. אחרי 3 קמפרי תפוזים כמה מזטים מעולים (עלי גפן טריים, טחינה ירוקה, נקניק טוב עם חרדל חריף שיוצא מהאף) נכנסו למוד של חופשה בחו"ל.

לתל אביבים המשתהים מחכה מזג אוויר נוח נטול זיעה, שוק מלא בכל טוב (פירות וירקות, מעדניות שוות ומסעדות שפשע לא לאכול בהם!). אחרי שהתחלנו להכיר את הניב המקומי ("לחזלש" – לחזור לשגרה), התחלנו להתקדם לכיוון המלון הממוקם בלב העיר העתיקה, ברובע המוסלמי – The Austrian Hospice. שער שכם הוא היציאה מנמל התעופה לכיוון סמטאות עם שלל רוכלים, מטעמים (פלאפל ברחוב, כנאפה) והרבה פולקלור ערבי (מילה יפה לצעקות של מבצעים בערבית).

 הליכה קצרה מהשער ומגיעים לדלת עץ כבדה שהיא הכניסה להוספיס. בניין עתיק, נזירי שהלינה בו מרגישה חזרה בזמן. מיותר לציין שרק תיירים מגיעים למקום המדהים הזה שכולו פינה וינאית בלב הרובע המוסלמי וכוללת מוזיקה קלאסית בבית הקפה, שטרודל תפוחים וינאי, שטיחים אדומים ופסלי מריה הקדושה בכל מקום. 

על הגג מחכה תצפית מעלפת של ירושלים העתיקה עם כיפת הכסף מצד אחד, כיפת הזהב מהצד השני וצריח של מסגד ממש מולנו. 

החדרים מרוצפים בדמקה, פשוטים, נזיריים, יפים ונעימים. הנוף מהחלון הוא כל מה שצריך (עם זאת כדאי להתכונן נפשית למואזין החזק מול החלון שהדביק אותי לתקרה). 

בערב, חוזרים למחנה יהודה ומתלבטים בין שלל מסעדות (מחנה יהודה, איטלקית וכו'). בדיוק גם הספקנו לפגוש את אוטואוכל – וואן גדול שהוא כולו מסעדה על גלגלים שמבטיחה בכל פעם מנה מסוג אחר ב-20 ש"ח וגם הרצאה מגניבה. בקיצור, בהודו לא כל כך שוקק כמו פה!
מיותר לציין שאת הערב סיימנו מדדות לפנות בוקר בין סמטאות העיר העתיקה, משתדלות לדבר באנגלית עד שהגענו להוספיס. 

למחרת, פותחים את הבוקר בחומוס לינה בעיר העתיקה, ממשיכים לכותל ולרובע היהודי ומסיימים בהמתנה למוסד הירושלמי "אזורה" – אוכל ביתי אלוהי, הכולל שלל תבשילים, קובה, חומוס, תוספות. כדאי להזמין מנוף אחרי הארוחה.

קצת לפני שהחלטנו לחזור לתל אביב, נאמר לנו שהכניסה לרובע המוסלמי נסגרה עקב קהל שהגיע לתפילת הראמדן בהר הבית של שישי. בשבילנו, זו רק סיבה להמשיך לדרינק באחד מבתי המלון היפים שיצא לי להכיר בארץ – The American Colony שכל כולו מבאיש מיוקרה. חייבים להודות שהכל שם בטוב טעם (חוץ מהמחיר!).

מבושמות ומרוצות יצאנו לכיוון שער שכם כדי להגיע לרובע המוסלמי. מה שהתברר כטעות איומה. כי בשער שכם נקלענו להמון אדם שנתקע בסמטאות ומוחץ אחד את השני – אלו שרצו לצאת מהשער ואלו שרצו להיכנס. אחרי 45 דק' מפחידות, דחוסות, מיוזעות שכמעט והתעלפנו בהן הצלחנו להגיע להוספיס לאסוף את התיקים. חוויה מפחידה לא לאגרופובים וחרדתיים. נחסוך מכם את התיאור של אותה חוויה שתחרט לי בזיכרון לעוד שנים ארוכות, ורק אמליץ לברר מתי נערכת תפילה כזו ולנסות להימנע מלהיכנס לעיר העתיקה בזמנים הללו. אלא אם למישהו מתחשק חוויה אנתרופולוגית או שהוא חי על הקצה.

לסיכום, שעה נסיעה מכאן יש עיר שאלפים נוהרים אליה מכל העולם, ואנחנו פשוט ביטלנו אותה. עיר מורכבת, מעוררת פולמוס, לא קלה אבל כל כך יפה. יש בה כל כך הרבה מה לראות, לעשות, לבקר, לאכול. וזה פשוט פספוס לוותר על כל מה שיש לה להציע. רק אל תשכחו קרדיגן לערב (מניסיון!). 

לא על היין לבדו - בר מארץ היין

שלישי בערב. נמל תל אביב.

לא בכל יום מתאפשר לי כמה שעות של אסקפיזם מהעבודה, לימודים, מטלות, עיסוקים, סידורים, לאירוע שיש בו בריזה, מינגלינג, יין טוב, מוסיקה וגבינות משמינות. נכון, אני לא מאלה שפוקדים תכופות כל איוונט, ובכל זאת מכמה אירועים שהייתי בהם, ביום שלישי הרגשתי וגם אם זה לכמה שעות כמעט כמו בחו"ל. (מי אמר בעצם שאין פה אירועים לא פחות טובים מבחו"ל).

חגיגות כמו שחגיגות צריכות להיות

חגיגות 30 שנה ליקבי רמת הגולן הם פחות או יותר החגיגות הכי מהנות שייצא לי לחגוג עם מותג. אין ספק שהיין עושה את ההבדל, אבל בכל זאת. נדמה שהיה באירוע את כל התמהיל להנאה צרופה – יין טוב בכמויות, גבינות "מסריחות" האהובות עלי כ"כ של משק יעקובס (בסדר... זה לא קמומבר מושלמת) ואחלה הופעה של חמי רודנר שהרגישה כאילו הוא מופיע בבר אינטימי וקטן ולא בבמה פתוחה בנמל. ולהוסיף לזה חברה טובה שהצטרפה אלי בדמות חברת ילדות שהפכה לאחרונה לתל אביבית (ובכך ייצא לי להפגין את כישורי הנהנתניים התל אביביים שרכשתי בשנים האחרונות) ובכלל זה הפך להיות אירוע כיפי בצורה בלתי רגילה שממש שבר לי את שגרת אמצע השבוע הקשה.

ערך מוסף

 מעבר לארגון המושקע של המתחם, המיקום המהמם ולמגוון העשיר של היין זה היה בדיוק כמו שאירוע כזה צריך להיות. קליל, כיפי, לא פלצני מדי (יענו למבינים ביין בלבד) ואפילו היה לזה ערך מוסף שתמיד איכשהו גורם תמיד להיערך יותר – שת"פ עם ארגון חברתי – עמותת "נא לגעת" שידועים במסעדת החושים שלהם ובהצגות שמועלות ע"י כבדי שמיעה (צורה לי שטרם הלכתי לשם). שת"פ התבטא בבר "טעימות עיוורות" שבו מכסים את עיניך עם כיסויי (דמויי כיסויי שינה של אל על) ונותנים לך לחוות את חווית הטעם בעיניים עצומות (ברור שהצצתי.. לא יכולתי). על הדרך קיבלתי הסבר מפורט מנציג מקסים של "נא לגעת" על השת"פ ועל מתחם נא לגעת בנמל יפו. 
והדבר הכי מקסים זה שהוקם בר לסדרת "הר חרמון", שבו ניתן לטעום יינות (הר חרמון אדום, הר חרמון לבן ויין אינדיגו החדש) הנושאים כתב ברייל על גבי התוויות שלהם!!! ומאפשרים לעיוורים גם להכיר. 

חוץ מזה שכל הכנסות הבר יוקדשו למרכז.

בקיצור ולעניין

עכשיו לפרטים, אין הרבה זמן!! בר היין הבר, פתוח רק  לשבוע בחודש בין ה- 23-30.4. אז כדאי למהר ולהגיע. המחירים אגב ממש נוחים (30 ש"ח לכוס ענקית ומלאה בפרגון ליין או מגוון טעימות, צלחת גבינות ולחם עמוסה ב-37 ש"ח – סביר לגמרי). 

בבר ניתן ליהנות מברי יין ייחודיים בקונספטים שונים, ביניהם: טעימות אורך של זנים שונים ייחודיים, טעימות רוחב של זנים שונים מחלקות וכרמים שונים, טעימות של יינות חדשים, חשיפה של יינות טרם צאתם לשוק, יינות מתיישנים, יינות נדירים ועוד. 

לאניני הטעם שבין קוראיי (יש כאלה ;) ) – במהלך השבוע יוצעו סדנאות מקצועיות שיתקיימו. ביניהן סדנה של טעימת קומפוננטים (יינות בתהליך יצירה וטעימת זנים מחלקות שונות), סדנה בנושא אומנות הטעימה ועוד.

מה נשאר לנו? מוסיקה!!

במקום יתקיימו הופעות רוק פתוחות: בערב הפתיחה (23.4) הופעה של להקת "איפה הילד וביום רביעי (24.4) הופעה של פרויקט "מטרופולין" עם הסולניות אפרת גוש ודנה עדיני ומייסד הלהקה עופר מאירי.

תעשו לעצמכם טובה, תקפצו לשתות שם איזה כוס יין, שווה.

שעות פתיחה:
יום ג, 23.4.13, 20:00-23:00

ימים ד-ה, 24-25.4.13, 19:00-23:00

מוצ"ש 27.4.13, 20:30-23:30

ימים א-ג 28-30.4.13, 19:00-23:00

אהבתי את "אהבה" של מיכאל האנקה, קודם כל כי זה סרט האהבה הראשון שמעולם לא נאמרה בו המילה אהבה על כל נגזרותיה, אפילו פעם אחת. וזה כנראה סרט אהבה אמיתי, בלי מניירות, בלי קיטש, בלי ביטויי  אהבה ואפילו בלי פסקול (לא בתחילת הסרט וגם לא בסופו – חשבתם על זה פעם כמה זה מוזר לצפות בכתוביות בסוף בשקט מוחלט?!).
ואולי זה גם מה שהופך את אהבה לאחד הסרטים הקשים לצפייה. זה לא פסקול, זה לא תסריט מתוחכם, זה לא לוקיישנים מדהימים – זה החיים עצמם. לכאורה קטנים, כעורים, עלובים אבל מצד שני יש בשגרה שלהם משהו שהופך לגדול מאיתנו.

זה סיפור של זוג קשישים צרפתי סטנדרטי. הגבר נאלץ לסעוד את אשתו כשלפתע קיבלה שבץ מוחי. זה לא אהבה של "ורדים ושושנים" זו אהבה שכבר הפכה לשגרה. שגרה שלפתע מתערערת ומקבל תפנית אחרת. שגרה שבה כל הפעולות יחד הן האהבה הגדולה ביותר שאפשר לזכות בה בחיים.
זה להרים את האישה שהתחתנת איתה כשהיא נופלת, לקלח אותה ולדבר אליה כמו בנאדם ברגעים הכי קשים שלה, וזה להקשיב לה, גם כשהיא כבר לא מדברת, להבין ולעשות את מה שהיא מבקשת ממך, כי אתה אוהב אותה. 

זה סרט לא שגרתי, לא רק בגלל הריאליסטיות הקשה שהוא מטיח בך. לפרקים, הצפייה הופכת לרגעים של סבל קשה מנשוא. זה סרט לא שגרתי קודם כל מעצם תפקידי הדמויות בסיפור עצמו. גבר שסועד את אשתו הקשישה.
בעוד, שברוב הסרטים תמיד תהיה אישה שתסעד את הגבר, ובכך חוסר האונים שלה וסבלה הופכים אותה לדמות נשית קלאסית, ואפילו סקסית. כאן, בלב הסיפור עומד גבר, מבוגר, בעל הרגלים שנרתם למען אשתו. גם הגסיסה הזו היא כמובן אנתיטזה לדימויים הרגילים על המרקע. זו גסיסה של החיים, עם חיתולים למבוגרים, עור חיוור וקמוט באמבטיה, אוכל מעוך בכפית. אבל מאידך, זה גם הקשבה, דיבור ללא מילים, ליטוף של פרק היד ורכות שברירית.

לכאורה, סרט עצוב. נדירים הצופים שיצאו מהאולם עם עיניים יבשות. אתה יוצא מהסרט בתחושה ממש קשה. אבל אחרי יומיומיים, כשהדברים שוקעים, אתה נזכר בסרט ועולה בך חיוך. כי זה סרט עם מסר כל כך חיובי וחזר, שהוא גדול מהחיים.

בקיצור, לכו לראות, קחו אתכם ממחטות ועדיף לא לשתות הרבה כי אין הפסקות.