Funia הבלוג של פוניה - בלוג תרבות

אהבתי את "אהבה" של מיכאל האנקה, קודם כל כי זה סרט האהבה הראשון שמעולם לא נאמרה בו המילה אהבה על כל נגזרותיה, אפילו פעם אחת. וזה כנראה סרט אהבה אמיתי, בלי מניירות, בלי קיטש, בלי ביטויי  אהבה ואפילו בלי פסקול (לא בתחילת הסרט וגם לא בסופו – חשבתם על זה פעם כמה זה מוזר לצפות בכתוביות בסוף בשקט מוחלט?!).
ואולי זה גם מה שהופך את אהבה לאחד הסרטים הקשים לצפייה. זה לא פסקול, זה לא תסריט מתוחכם, זה לא לוקיישנים מדהימים – זה החיים עצמם. לכאורה קטנים, כעורים, עלובים אבל מצד שני יש בשגרה שלהם משהו שהופך לגדול מאיתנו.

זה סיפור של זוג קשישים צרפתי סטנדרטי. הגבר נאלץ לסעוד את אשתו כשלפתע קיבלה שבץ מוחי. זה לא אהבה של "ורדים ושושנים" זו אהבה שכבר הפכה לשגרה. שגרה שלפתע מתערערת ומקבל תפנית אחרת. שגרה שבה כל הפעולות יחד הן האהבה הגדולה ביותר שאפשר לזכות בה בחיים.
זה להרים את האישה שהתחתנת איתה כשהיא נופלת, לקלח אותה ולדבר אליה כמו בנאדם ברגעים הכי קשים שלה, וזה להקשיב לה, גם כשהיא כבר לא מדברת, להבין ולעשות את מה שהיא מבקשת ממך, כי אתה אוהב אותה. 

זה סרט לא שגרתי, לא רק בגלל הריאליסטיות הקשה שהוא מטיח בך. לפרקים, הצפייה הופכת לרגעים של סבל קשה מנשוא. זה סרט לא שגרתי קודם כל מעצם תפקידי הדמויות בסיפור עצמו. גבר שסועד את אשתו הקשישה.
בעוד, שברוב הסרטים תמיד תהיה אישה שתסעד את הגבר, ובכך חוסר האונים שלה וסבלה הופכים אותה לדמות נשית קלאסית, ואפילו סקסית. כאן, בלב הסיפור עומד גבר, מבוגר, בעל הרגלים שנרתם למען אשתו. גם הגסיסה הזו היא כמובן אנתיטזה לדימויים הרגילים על המרקע. זו גסיסה של החיים, עם חיתולים למבוגרים, עור חיוור וקמוט באמבטיה, אוכל מעוך בכפית. אבל מאידך, זה גם הקשבה, דיבור ללא מילים, ליטוף של פרק היד ורכות שברירית.

לכאורה, סרט עצוב. נדירים הצופים שיצאו מהאולם עם עיניים יבשות. אתה יוצא מהסרט בתחושה ממש קשה. אבל אחרי יומיומיים, כשהדברים שוקעים, אתה נזכר בסרט ועולה בך חיוך. כי זה סרט עם מסר כל כך חיובי וחזר, שהוא גדול מהחיים.

בקיצור, לכו לראות, קחו אתכם ממחטות ועדיף לא לשתות הרבה כי אין הפסקות.