ירושלים של זהב – טיול לא שגרתי בעיר הקודש

אחרי הזנחה פושעת של הבלוג, מקווה למצוא את הזמן לעדכן יותר ולספר על לא מעט דברים מעניינים, שנקרים בדרכי.
שבוע שעבר, ארזתי תיק גב, דרכון, מצלמה וחברה משוגעת יודעת דבר בירושלים ועלתי על קו אגד בדרך לעיר הקודש. אחרי נסיעה צפופה, נחתתי די מהר לקזינו דה פריז הבר השווה מבית היוצר של "קפה מזרחי" ושאנן סטריט בלב ליבו של שוק מחנה יהודה התוסס. אחרי 3 קמפרי תפוזים כמה מזטים מעולים (עלי גפן טריים, טחינה ירוקה, נקניק טוב עם חרדל חריף שיוצא מהאף) נכנסו למוד של חופשה בחו"ל.

לתל אביבים המשתהים מחכה מזג אוויר נוח נטול זיעה, שוק מלא בכל טוב (פירות וירקות, מעדניות שוות ומסעדות שפשע לא לאכול בהם!). אחרי שהתחלנו להכיר את הניב המקומי ("לחזלש" – לחזור לשגרה), התחלנו להתקדם לכיוון המלון הממוקם בלב העיר העתיקה, ברובע המוסלמי – The Austrian Hospice. שער שכם הוא היציאה מנמל התעופה לכיוון סמטאות עם שלל רוכלים, מטעמים (פלאפל ברחוב, כנאפה) והרבה פולקלור ערבי (מילה יפה לצעקות של מבצעים בערבית).

 הליכה קצרה מהשער ומגיעים לדלת עץ כבדה שהיא הכניסה להוספיס. בניין עתיק, נזירי שהלינה בו מרגישה חזרה בזמן. מיותר לציין שרק תיירים מגיעים למקום המדהים הזה שכולו פינה וינאית בלב הרובע המוסלמי וכוללת מוזיקה קלאסית בבית הקפה, שטרודל תפוחים וינאי, שטיחים אדומים ופסלי מריה הקדושה בכל מקום. 

על הגג מחכה תצפית מעלפת של ירושלים העתיקה עם כיפת הכסף מצד אחד, כיפת הזהב מהצד השני וצריח של מסגד ממש מולנו. 

החדרים מרוצפים בדמקה, פשוטים, נזיריים, יפים ונעימים. הנוף מהחלון הוא כל מה שצריך (עם זאת כדאי להתכונן נפשית למואזין החזק מול החלון שהדביק אותי לתקרה). 

בערב, חוזרים למחנה יהודה ומתלבטים בין שלל מסעדות (מחנה יהודה, איטלקית וכו'). בדיוק גם הספקנו לפגוש את אוטואוכל – וואן גדול שהוא כולו מסעדה על גלגלים שמבטיחה בכל פעם מנה מסוג אחר ב-20 ש"ח וגם הרצאה מגניבה. בקיצור, בהודו לא כל כך שוקק כמו פה!
מיותר לציין שאת הערב סיימנו מדדות לפנות בוקר בין סמטאות העיר העתיקה, משתדלות לדבר באנגלית עד שהגענו להוספיס. 

למחרת, פותחים את הבוקר בחומוס לינה בעיר העתיקה, ממשיכים לכותל ולרובע היהודי ומסיימים בהמתנה למוסד הירושלמי "אזורה" – אוכל ביתי אלוהי, הכולל שלל תבשילים, קובה, חומוס, תוספות. כדאי להזמין מנוף אחרי הארוחה.

קצת לפני שהחלטנו לחזור לתל אביב, נאמר לנו שהכניסה לרובע המוסלמי נסגרה עקב קהל שהגיע לתפילת הראמדן בהר הבית של שישי. בשבילנו, זו רק סיבה להמשיך לדרינק באחד מבתי המלון היפים שיצא לי להכיר בארץ – The American Colony שכל כולו מבאיש מיוקרה. חייבים להודות שהכל שם בטוב טעם (חוץ מהמחיר!).

מבושמות ומרוצות יצאנו לכיוון שער שכם כדי להגיע לרובע המוסלמי. מה שהתברר כטעות איומה. כי בשער שכם נקלענו להמון אדם שנתקע בסמטאות ומוחץ אחד את השני – אלו שרצו לצאת מהשער ואלו שרצו להיכנס. אחרי 45 דק' מפחידות, דחוסות, מיוזעות שכמעט והתעלפנו בהן הצלחנו להגיע להוספיס לאסוף את התיקים. חוויה מפחידה לא לאגרופובים וחרדתיים. נחסוך מכם את התיאור של אותה חוויה שתחרט לי בזיכרון לעוד שנים ארוכות, ורק אמליץ לברר מתי נערכת תפילה כזו ולנסות להימנע מלהיכנס לעיר העתיקה בזמנים הללו. אלא אם למישהו מתחשק חוויה אנתרופולוגית או שהוא חי על הקצה.

לסיכום, שעה נסיעה מכאן יש עיר שאלפים נוהרים אליה מכל העולם, ואנחנו פשוט ביטלנו אותה. עיר מורכבת, מעוררת פולמוס, לא קלה אבל כל כך יפה. יש בה כל כך הרבה מה לראות, לעשות, לבקר, לאכול. וזה פשוט פספוס לוותר על כל מה שיש לה להציע. רק אל תשכחו קרדיגן לערב (מניסיון!). 

לא על היין לבדו - בר מארץ היין

שלישי בערב. נמל תל אביב.

לא בכל יום מתאפשר לי כמה שעות של אסקפיזם מהעבודה, לימודים, מטלות, עיסוקים, סידורים, לאירוע שיש בו בריזה, מינגלינג, יין טוב, מוסיקה וגבינות משמינות. נכון, אני לא מאלה שפוקדים תכופות כל איוונט, ובכל זאת מכמה אירועים שהייתי בהם, ביום שלישי הרגשתי וגם אם זה לכמה שעות כמעט כמו בחו"ל. (מי אמר בעצם שאין פה אירועים לא פחות טובים מבחו"ל).

חגיגות כמו שחגיגות צריכות להיות

חגיגות 30 שנה ליקבי רמת הגולן הם פחות או יותר החגיגות הכי מהנות שייצא לי לחגוג עם מותג. אין ספק שהיין עושה את ההבדל, אבל בכל זאת. נדמה שהיה באירוע את כל התמהיל להנאה צרופה – יין טוב בכמויות, גבינות "מסריחות" האהובות עלי כ"כ של משק יעקובס (בסדר... זה לא קמומבר מושלמת) ואחלה הופעה של חמי רודנר שהרגישה כאילו הוא מופיע בבר אינטימי וקטן ולא בבמה פתוחה בנמל. ולהוסיף לזה חברה טובה שהצטרפה אלי בדמות חברת ילדות שהפכה לאחרונה לתל אביבית (ובכך ייצא לי להפגין את כישורי הנהנתניים התל אביביים שרכשתי בשנים האחרונות) ובכלל זה הפך להיות אירוע כיפי בצורה בלתי רגילה שממש שבר לי את שגרת אמצע השבוע הקשה.

ערך מוסף

 מעבר לארגון המושקע של המתחם, המיקום המהמם ולמגוון העשיר של היין זה היה בדיוק כמו שאירוע כזה צריך להיות. קליל, כיפי, לא פלצני מדי (יענו למבינים ביין בלבד) ואפילו היה לזה ערך מוסף שתמיד איכשהו גורם תמיד להיערך יותר – שת"פ עם ארגון חברתי – עמותת "נא לגעת" שידועים במסעדת החושים שלהם ובהצגות שמועלות ע"י כבדי שמיעה (צורה לי שטרם הלכתי לשם). שת"פ התבטא בבר "טעימות עיוורות" שבו מכסים את עיניך עם כיסויי (דמויי כיסויי שינה של אל על) ונותנים לך לחוות את חווית הטעם בעיניים עצומות (ברור שהצצתי.. לא יכולתי). על הדרך קיבלתי הסבר מפורט מנציג מקסים של "נא לגעת" על השת"פ ועל מתחם נא לגעת בנמל יפו. 
והדבר הכי מקסים זה שהוקם בר לסדרת "הר חרמון", שבו ניתן לטעום יינות (הר חרמון אדום, הר חרמון לבן ויין אינדיגו החדש) הנושאים כתב ברייל על גבי התוויות שלהם!!! ומאפשרים לעיוורים גם להכיר. 

חוץ מזה שכל הכנסות הבר יוקדשו למרכז.

בקיצור ולעניין

עכשיו לפרטים, אין הרבה זמן!! בר היין הבר, פתוח רק  לשבוע בחודש בין ה- 23-30.4. אז כדאי למהר ולהגיע. המחירים אגב ממש נוחים (30 ש"ח לכוס ענקית ומלאה בפרגון ליין או מגוון טעימות, צלחת גבינות ולחם עמוסה ב-37 ש"ח – סביר לגמרי). 

בבר ניתן ליהנות מברי יין ייחודיים בקונספטים שונים, ביניהם: טעימות אורך של זנים שונים ייחודיים, טעימות רוחב של זנים שונים מחלקות וכרמים שונים, טעימות של יינות חדשים, חשיפה של יינות טרם צאתם לשוק, יינות מתיישנים, יינות נדירים ועוד. 

לאניני הטעם שבין קוראיי (יש כאלה ;) ) – במהלך השבוע יוצעו סדנאות מקצועיות שיתקיימו. ביניהן סדנה של טעימת קומפוננטים (יינות בתהליך יצירה וטעימת זנים מחלקות שונות), סדנה בנושא אומנות הטעימה ועוד.

מה נשאר לנו? מוסיקה!!

במקום יתקיימו הופעות רוק פתוחות: בערב הפתיחה (23.4) הופעה של להקת "איפה הילד וביום רביעי (24.4) הופעה של פרויקט "מטרופולין" עם הסולניות אפרת גוש ודנה עדיני ומייסד הלהקה עופר מאירי.

תעשו לעצמכם טובה, תקפצו לשתות שם איזה כוס יין, שווה.

שעות פתיחה:
יום ג, 23.4.13, 20:00-23:00

ימים ד-ה, 24-25.4.13, 19:00-23:00

מוצ"ש 27.4.13, 20:30-23:30

ימים א-ג 28-30.4.13, 19:00-23:00

אהבתי את "אהבה" של מיכאל האנקה, קודם כל כי זה סרט האהבה הראשון שמעולם לא נאמרה בו המילה אהבה על כל נגזרותיה, אפילו פעם אחת. וזה כנראה סרט אהבה אמיתי, בלי מניירות, בלי קיטש, בלי ביטויי  אהבה ואפילו בלי פסקול (לא בתחילת הסרט וגם לא בסופו – חשבתם על זה פעם כמה זה מוזר לצפות בכתוביות בסוף בשקט מוחלט?!).
ואולי זה גם מה שהופך את אהבה לאחד הסרטים הקשים לצפייה. זה לא פסקול, זה לא תסריט מתוחכם, זה לא לוקיישנים מדהימים – זה החיים עצמם. לכאורה קטנים, כעורים, עלובים אבל מצד שני יש בשגרה שלהם משהו שהופך לגדול מאיתנו.

זה סיפור של זוג קשישים צרפתי סטנדרטי. הגבר נאלץ לסעוד את אשתו כשלפתע קיבלה שבץ מוחי. זה לא אהבה של "ורדים ושושנים" זו אהבה שכבר הפכה לשגרה. שגרה שלפתע מתערערת ומקבל תפנית אחרת. שגרה שבה כל הפעולות יחד הן האהבה הגדולה ביותר שאפשר לזכות בה בחיים.
זה להרים את האישה שהתחתנת איתה כשהיא נופלת, לקלח אותה ולדבר אליה כמו בנאדם ברגעים הכי קשים שלה, וזה להקשיב לה, גם כשהיא כבר לא מדברת, להבין ולעשות את מה שהיא מבקשת ממך, כי אתה אוהב אותה. 

זה סרט לא שגרתי, לא רק בגלל הריאליסטיות הקשה שהוא מטיח בך. לפרקים, הצפייה הופכת לרגעים של סבל קשה מנשוא. זה סרט לא שגרתי קודם כל מעצם תפקידי הדמויות בסיפור עצמו. גבר שסועד את אשתו הקשישה.
בעוד, שברוב הסרטים תמיד תהיה אישה שתסעד את הגבר, ובכך חוסר האונים שלה וסבלה הופכים אותה לדמות נשית קלאסית, ואפילו סקסית. כאן, בלב הסיפור עומד גבר, מבוגר, בעל הרגלים שנרתם למען אשתו. גם הגסיסה הזו היא כמובן אנתיטזה לדימויים הרגילים על המרקע. זו גסיסה של החיים, עם חיתולים למבוגרים, עור חיוור וקמוט באמבטיה, אוכל מעוך בכפית. אבל מאידך, זה גם הקשבה, דיבור ללא מילים, ליטוף של פרק היד ורכות שברירית.

לכאורה, סרט עצוב. נדירים הצופים שיצאו מהאולם עם עיניים יבשות. אתה יוצא מהסרט בתחושה ממש קשה. אבל אחרי יומיומיים, כשהדברים שוקעים, אתה נזכר בסרט ועולה בך חיוך. כי זה סרט עם מסר כל כך חיובי וחזר, שהוא גדול מהחיים.

בקיצור, לכו לראות, קחו אתכם ממחטות ועדיף לא לשתות הרבה כי אין הפסקות. 

פסק זמן אצל דפנה לוינסון

לאחרונה הוזמנתי לאירוע במתחם של דפנה לוינסון בדרום העיר. מעבר לקבלת הפנים החמה שהצוות במקום העניק. נחשפתי לקונספט די מקורי של המותג ללקוחותיה.
רוב הרשתות המקומיות מנסים לפתות אותך בהרשמה לחבר מועדון שחוץ מבלבולי מוח באסמסים, דיוורים שיווקיים להחריד והטבות זניחות לא ממש נותנות לך להרגיש שאת כחברת מועדון בעלת יחס מיוחד, אלא עוד רשימת מייל. 

אולי בגלל שמדובר במותג שהוא קצת יותר מהודק או קצר יותר אלגנטי, אצל דפנה מעניקיםלחברות המועדון מתחם אקסלוסיבי משלהן. ממש "חדר משלך". שבו יש לך מקום אינטימי ואישי להגיע ולמדוד בניחותה, לצד בר מפנק עם קוקטיילים וקפה ולצד יועצות סטיילינג שיגידו לך את האמת לגבי מה מתאים לגוף שלך בין אם את קייט מוס או אדל. 

צילום גורן ליובונציץ'

ההרגשה שהמקום מעניק, כמו הקוקלציה, היא כמעט אירופאית, קלאסית ומאופקת. לבגדים יש ניחוח אירופאי, אך עם התאמה ישראלית לוקלית. כולנו מפנטזות על סטייל מחויט, מעונג וסופיסטיקייטד של הבירות האירופאיות. אבל לטס פייס איט, בין הכביסות, הריצות ברחבי העיר, והרגליים שמתעקמות על עקבים במדרכות הקלוקלות של תל אביב, רובנו ויתרנו על הלבוש המחויט האלגנטי ליומיום ומחפשות משהו יותר נוח ומותאם. איכשהו, יש בקולקציה הזו ניסיון לעשות את זה. להישאר אלגנטית עם קורטוב של נוחות.
לא תמצאו שם הדפסים משוגעים, גזרות שובבות. אלא לבוש קלאסי, נשי עם צבעים נוחים שמתאימים לכל אחת בארון.

חדשנות נוספת אליה התחברתי כאשת תוכן היא המגזין האינטרנטי שהקימו במותג. ההבנה שקצנו כבר בדיוורים השיווקיים, ודווקא צריך לתת מקום לתוכן מגוון, בעל ערך מוסף שמעשיר את הקוראות וגם את התפיסה של המותג, מעוררת הערכה בעיני.

מתוך אחד הפוסטים במגזין

אז בין כוס הקאווה, למדידות, במתחם של דפנה לוינסון אפשר קצת לקחת פסק זמן. 

ויש גם הטבה:

מניאטורות ואוכל – צלמים שרואים אוכל קצת אחרת

רוב צילומי המאקרו מתייחס לצילומי חרקים. אבל יש לא מעט צלמי מקארו שמצלמים פשוט מיניאטורות. מדובר על צילום תקריב של עצמים קטנים. לרוב מצולמים אובייקטים קטנים שמהווים את מרכז הפריים, בד"כ הצילום ממחיש את גודלם היחסי של האובייקטים. אבל הצלמים שאני אוהבת, פשוט משתמשים באובייקטים קטנים כדי לברוא עולם שלא תמיד ניתן להפיקו בסט בגודל אמיתי. או משתמשים ב"סט" מציאותי כדי להפכו לעולם של האובייקטים הקטנים.

אני כבר הרבה זמן מתכננת את פוסט צלמי המיניאטורות שאני אוהבת, אבל אז גיליתי שיש פשוט יותר מדי כאלו לפוסט אחד. ובשביל שלכל אחד באמת תהיה הבמה, החלטתי לפצל. בפוסט הזה למעשה החלטתי לכתוב רק על צלמי המניאטורות שמסתכלים על המזון שלנו קצת אחרת. בפוסט הבא צלמי מניאטורות אחרים שלא עוסקים באופן פרטני במזון.

אלו צלמי המיניאטורות ומזון שאני הכי אוהבת:

Carl warner
http://www.carlwarner.com

צלם בריטי שהתמקצע בהתחלה בצילום מסחרי לעולם הפרסום. אני מציינת את זה כי זה ממש משפיע על עבודתו הפרסומית שקצת שואבת השראה לדעתי מהנופים והאימג'ים המהוקצעים של פרסומות. גם חלק מהעבודות שלו הוזמנו ע"י משרדי פרסום כיום כדי לפרסם מוצרים ומותגים בתעשיית המזון. קרל יותר את הדימויים בצילום שלו ממזון – זה ממש כמו שזה נשמע. הוא בונה קומפוזיציות שלמות ממזון. מאז הוא גם מביים פרסומות לתעשיית המזון ואפילו עשה סדרת אנימציה לילדים על אכילה בריאה. בקיצור, לקח את זה רחוק. מעבר לזה, שזה מדהים איך כל פרט בצילום מורכב ממזון (ואז אתה מוצא את עצמך מנסה לנחש איזה אוכל כל פרט), זה יוצר עולם עשיר במרקמים וצבעים שלוקחים את המאפיינים של המזון ובוראים ממנו ממש עולם. את רוב הצילומים הוא מתכנן בקפידה ואז עובד יחד עם מעצבת מזון כדי להרכיב את הסצנה המצולמת. כל אחת כזו יכולה לקחת ימים שלמים. וכהשראה לצילומים הוא פשוט בוהה ובוחן ירקות בסופרמארקט (כפי שהוא סיפר באחד הראיונות שלו).

אחת מהפרסומות שיצר קרל

Christopher Boffoli
http://bigappetites.net/

צלם אוטודידקט אמריקאי, סופר וקולנוען מסיאטל, שעוסק בצילום מאקרו. הסדרה האהובה עלי משתמש בדמויות מניאטורות, דמויות זעירות בסביבות מזון אמיתיות. המזון מאבד פתאום את היותו מזון והופך ללוקיישן אמיתי לדמויות הקטנטנות. הצילומים פורסמו בלמעלה מ-90 מדינות ברחבי העולם.

minimiam Akiko Ida and Pierre Javelle -
http://www.minimiam.com

זוג צלמי מזון – אקיקו אידה היא יפנית ופייר הוא צרפתי. הם הכירו בבי"ס לצילום בפריז. הם מצלמים אנשים מניאטוריים במרחבי המזון. זה קצת מזכיר את בופולי מההתחלה, אבל הדמויות שלהם הרבה יותר ססגוניות והם מצלמים מגוון רחב יותר של פעולות שהדמויות מבצעות שמשתלבות באופן מדהים עם המרקמים, הצבעים והמאפיינים של המזון עליו הם מצולמים. המזון הפך למגוון של נופים. כדי להגביר את "התחבולה" של נופי המזון הם משתמשים כמובן בעדשות מאקרו. מאז השקת הפרויקט ב-2002 הסדרה גדלה ליותר מ-60 עבודות.