פוניה ברגע תרבותי - ביקור בתערוכה של דיוויד לה שאפל

לא יוצא לי הרבה להיות תרבותית ולבקר במוזיאון תל אביב. אבל תערוכתו של דיוויד לה שאפל היא אירוע מעניין, מרגש ומפתיע על רקע המדינה הקטנה שלנו. מעבר לעובדה שהוא אושייה אופנתית מוכרת בעולם, הוא גם אחד מאמני הפופ ארט הכי מרתקים מאז אנדי וורהול. וזה לא מקרי כי וורהול היה זה הראשון שהציע ללה שאפל לעבוד באופן מקצועי כצלם.


העניין בעבודה של לה שאפל מתחיל קודם כל בהתחככות שלו עם סלבריטי בקנה מידה נרחב. לה שאפל צילם פוטרטים רבים של גיבורי התרבות הכי גדולים של המאה ה-20 (מייקל ג'קסון, קוונטין טרנטינו, מרלין מנסון ועוד..). יצר המציצנות שלנו והריגוש שבקרבה לחיי הזוהר הם גורם המשיכה הראשוני לצילומים, לדעתי. הצילומים הם בד"כ צבעוניים על גבול הקיטש, אבל נדמה שהוא יודע להוציא מכל אחד מהם את האישיות הייחודית לו.

התערוכה שמוצגת במוזיאון היא נרחבת ומרשימה. רוב התצלומים צבעוניים, מעובדים ומאוד מדויקים. בניגוד לצילום עיתונאי או מקרי, נדמה שכל פרט בוים והועמד במקום מאוד ספציפי ובעל משמעות. ניכר שהייתה חשיבה בכל פרט ופרט בתמונה ולכן קל לעמוד ולסקור כל תמונה לאורך זמן כדי להספיק להשתלט על כל הפרטים. בעכבר העיר ניתן לצפות במצגת תמונות מהתערוכה.

קולאז' בתנועה שצילמתי בחטף עם הנייד

מרבית התמונות הם סצנות מתוך הברית החדשה אך ממוקמות במרחב אורבאני. האיקונים הדתיים והסיטואציות הקדושות מתרחשות תחת תפאורת רחוב מודרני, בתוך תרבות רחוב זולה (מוטלים זולים, סמטאות מטונפות וכו'). לכאורה, זה נראה אירוני, לראות את ישו מתרועע עם חבורת ראפרים אפרו אמריקאיים בכניסה למכבסה שכונתית בניו יורק. אבל לי הרגיש שזה דווקא מגביר ומעצים את החוויה הספיריטואלית. שזה המקום שזה אמור לקרות. לי זה נראה הרבה יותר חזק ומוחשי מהציורים בקתדרלות. בחלק מהתמונות זה אפילו נראה המחזה של הסיטואציות בעולם האמיתי. הנפשה של הסיפור.

בנוסף, שימוש בסלבריטי שהם בגדר "אלוהיים" בתרבות. מייקל ג'קסון כמלאך. קורטני לאב מחזיקה את ישו שמוטל בידה ללא רוח חיים. כאשר דמותו שלישו מזכירה לא במפתיע את קורט קוביין. הקבלה מעניינת של הדמות המיוסרת, שהקדימה את זמנה.

בין כל התמונות מפוזרים גם מותגים שמקבלים משמעות רבה בסצנות המכוננות של האנושות. כמו בעבודת המבול, בה אפשר היה למצוא את בורגר קינג, בין היתר. העירום בעבודה זו הוא לא סנסציוני, הוא מתבקש. כל דמות בעבודה מקבלת משמעות. המבט, התנוחה, המיקום הכול מתקבץ לידי קולאז' מרהיב.

מאוד מפתיע שמוזיאון תל אביב בחר להציג את לה שאפל. ללא ספק זוהי חדשנות מבורכת. ממה אני הספקתי לראות, המונים הגיעו כדי לצפות בתערוכה שתנעל באוקטובר. זוהי הזדמנות להיחשף למגוון רחב של עבודותיו לאורך השנים וגם לראות עבודות שהיו במקור לעיתונות.

לכל מי שלא הספיק לקפוץ לראות, ממליצה בחום! פשוט אסור לפספס!

פוניה הוגה בפנטזיות נקמה

בשבועיים האחרונים כמעט כל אתרי החדשות ומהדורות החדשות בעולם וגם בארץ סיקרו את הסיפור של הדייל סטיבן סלאטר שהפך ביום אחד לגיבור תרבות. וזה לא מפתיע אותי. כמו שרבים אחרים אמרו – הבחור האלמוני הזה מימש את תסריט הנקמה שעובר כמעט בראש של כל אחד ביום עצבני במיוחד.

למי שלא התעדכן – סטיבן סלאטר, דייל ותיק בחברת התעופה ג'ט-בלו, חטף את הג'ננה במהלך טיסה שגרתית בעקבות נוסעת שהתנהגה בגסות רוח. הוא פתח בנאום קללות עסיסי במיוחד במערכת הקריזה של המטוס, פתח לעצמו פחית בירה ויצאה מהמטוס בהתגלשות ממגלשת החירום של המטוס. הבחור הפך בן לילה לסמל. חולצות תמיכה מודפסות כבר הופצו בהמונים בארה"ב (גם לי בא אחת) וגל תמיכה פומבי נרחב בעקבות מעצרו.

אני שמעתי שהוא גם חולה באיידס. וזה מיד הזכיר לי סדרת ענקית שאני עוקבת אחריה באדיקות (כבר הורדתי את כל 3 העונות) – Braking Bad. גיבור הסדרה הוא בעצם אנטי גיבור. מורה לכימיה, לוזר, בעיירה נידחת בארה"ב, שמגלה בוקר אחד שהוא חולה בסרטן הריאות. מכאן (הפרק הראשון) חלה תפנית משמעותית בצורה שבה הוא מתייחס לחיים. הוא מתחיל לבשל קריסטל במעבדה ניידת כדי לחסוך כסף למשפחתו לאחר מותו, הוא מסתבך עם סוחרי סמים ו"נכנס" בכל מי שנקרה בדרכו. הוא "נוקם" בחזרה בכל האנשים שרמסו אותו.
משפט המפתח ששבה את ליבי, היה כששאלו אותו למה הוא עושה את זה, התשובה שלו הייתה "I'm awake". לכאורה, העלילה נראית פשוטה. אבל בניית הדמות הזו במהלך העונה הראשונה והשנייה, משקפת מורכבות מדהימה. התסריט כל כך מפתיע ולא צפוי. ובחלק מהפרקים יש איכות קולנועית של ממש. קטעים שלמים נראים כאילו נלקחו מסרט של טרנטינו (פנטזיות נקמה ממומשות) או מדיוויד לינץ' (סוריאליזם וביזאריות). במהרה אנחנו מתחילים להתאהב בו, להעריץ את החוכמה שלו, לקנא באומץ שלו, אבל גם להרגיש את הפלונטר שמתהדק סביבו.

לכולנו יש פנטזיות נקמה. בפקיד בנק שמתעלם מאיתנו, בערס שדף אותנו באוטובוס, בכל האנשים שמתעלמים או מנצלים את הנחמדות והאדיבות שלנו וגורמים לנו להרגיש מנוצלים, פראיירים ולוזרים. ולנו אין כ"כ הרבה מה לעשות נגד זה. היכולת להגיב אימפולסיבית נגד העוולות שמורה לעבריינים ולחולי נפש. אנחנו, רק עסוקים בלדמיין איך היינו שולפים M16 ומרססים את כל האנשים המעצבנים שנקרים בדרכנו. ואין פלא שהדייל סטיבן הפך לגיבור תרבות. אני כבר מעריצה אותו. זה לא קורה הרבה שאנשים עושים באמת את מה שהם מרגישים, שהם לא נשארים מתוסכלים ומרירים אלא מגיבים, ויוצאים גדולים מהחיים.

I'm awake. זה נראה כאילו גם סטיבן התעורר. למה המשפט הזה גדול? לא יכולה להגדיר בדיוק. אבל הוא כל כך נכון. מה זה אומר עלינו? זה אומר שאנחנו ישנים, רדומים ואדישים. חסרי כוח. זה לא אומר שהחל ממחר אני אתחיל לשדוד בנקים, "לזיין את המערכת" או להגיב באינסטינקטיביות על כל דבר שמעצבן אותי. אבל לפחות אני אתחיל להכיר בכך שיש אלטרנטיבה לכל דבר.

פוניה מתבשמת בפסטיבל היין בירושלים

אוסקר ויילד פעם אמר ש"כדי להכיר את האיכות והמקור של יין, אין זה מן ההכרח לשתות חבית שלמה." על הרעיון הזה מתבסס כל הרעיון המדהים של פסטיבל היין, שכל מהותו היא האפשרות לטעום ולהתנסות במגוון יינות רחב, בטעמים רבים ושונים ובתוצרתם המובחרת של מיטב היקבים בישראל. תייר מכוכב אחר וודאי היה חושב שירושלים הפכה במחי יד לפרובאנס או לחבל ארץ יינני בצרפת. כל כך הרבה יקבים וכל כך הרבה יינות משובחים. החזה הישראלי מתנפח מגאווה.


מעבר לאווירה האיכותית שהמקום השרה, מזג האוויר הירושלמי המושלם (לא סתם שרים "אוויר הרים צלול כיין") והמוזיקה הקצבית והקלילה שהתנגנה במקום, היה אפשר לראות ולהתרשם ממגוון כל כך רחב של אנשים. צעירים, מבוגרים, תיירים, דתיים.. כולם רווים ביין וראשם סחרחר.
דבר שהעלה בי חיוך. קצת אלכוהול בדם וכולם הפכו למסבירי פנים זה לזה. ברוח הציטוטים: "יין ישמח לבב אנוש...." (אתם תמשיכו כבר).

מהרגע שכוס היין נתחבה לי ליד בכניסה ועד לרגע שהחזרתי אותה (בקושי רב) הספקתי לעבור במרבית היקבים ולהשתכשך בין הדוכנים. בין היתר תפס את חיכי השרדונה של יקב צובה (יקב שלא הכרתי בכלל). אך מבין כולם, אי אפשר היה להתעלם מהביתן המואר והמעוצב של יקבי כרמל. כיאה ליקב הכי גדול בארץ, הם הציגו ביתן גדול ומרשים שהתנוסס בגאון ממעלה הגבעה על כל השאר. ולא בכדי, היקב חוגג השנה 120 שנות בציר. מספיק לחלוף על פני הקיר ההיסטורי שהוצב בביתן כדי להרגיש גאווה על מסורת יין ישראלית משובחת של שנים.

אני משוחדת. את הסדרה האזורית אני כבר חובבת זה לא מכבר. אך זו הייתה הזדמנות לטעום ולהתנסות ביינות נוספים של היקב ובעיקר ביין הדגל – יתיר. גם מי שלא מבין כל כך ביין (כמוני) לא יכול היה לפסוח על קיר המותג המואר בחזית הביתן. דפדוף בפרוספקט של היקב חשף בפני את הפרסים הרבים שזכה היין בזכות רבה!. והטעם לא אכזב.

את הערב סיימתי אדומת לחיים ומחויכת (בלי יכולת לשלוט על זה ממש..). מה שבטוח ישנתי טוב באותו הלילה!. מי שעוד לא הספיק לבקר, מומלץ בחום! קצת לצאת מהשגרה התל אביבית (והלחה), להרגיש קצת תרבותיים עם כוס יין מסובבת ביד והבעת פנים אנינת טעם במיוחד.

פוניה מבשלת – המתכון הסודי לשקשוקה

יש לנו מנהג כזה בבית לבשל שקשוקה (כלומר, אני מבשלת שקשוקה) כמעט בכל יום שבת בבוקר.
בבקרים שאני עייפה בהם או רוצה להתפנק, אני מתעצלת. אבל המבט המתענג שלו כשהוא מנגב ברעבתנות את הרוטב הרותח, ושביעות הרצון שהוא ננסך בה בסוף הארוחה, גורמים לי מיד להימלך בדעתי, לשנס מותניים ולבשל באהבה.

בישול זה תרפיה, אין לי ספק. זה גם המקום לבטא יצירתיות. האמת שעד גיל 18 בקושי חביתה בישלתי.
כל מי שביקר אי פעם בבית של אימא מרוקאית לא יכול שלא להבחין במקרר עמוס לעייפה (שלא לומר מתפוצץ!) במטעמים, תבשילים ומיני מזונות ביתיים, אז בישול נראה לי מלאכת מיותרת.
רק כשיצאתי מהבית וכשנמאס לי מסנדוויצ'ים, מצאתי את עצמי מול המקרר סטודנטים המעופש שלי, מגרדת בראש ומקמטת את המצח, מנסה לעשות סדר בסירים המאובקים ולתור אחר כלי מטבח חסרים.

אי אפשר להגיד שהייתי חסרת אונים. זה הגיוני לחשוב כך, שאחרי שנים של חוסר עניין משווע ברזי המטבח, הידע שלי יהיה לוקה בחסר. האמת, שזה פשוט בא לי בטבעיות. כמו אחד מהדמויות הללו בהארי פוטר שמתמלא לפתע בכוחות שלא ידע על קיומן. זה יצא. בלי הרבה מחשבה, הרהור או חרטה. הייתה לי פשוט ידיעה טבעית איך לגשת לזה. איך לתבל, לדעת מה חסר ומה להוסיף. די מהר כבר השתכללתי ועל המתכונים מגוגל כבר די ויתרתי.
תקראו לזה תורשה, תקראו לזה מוטיבציה..זה פשוט זרם.

רק במהלך הזמן הבנתי את היתרון שבעניין. אז ככה, זה נשמע קצת שוביניסטי ומקומם (ובטח גם הרבה גברים יסכימו איתי) אבל על בשרי למדתי ש"הדרך לליבו של גבר עוברת דרך הקיבה".
גברים אוהבים נשים בשלניות. אולי זה אבולוציוני, קטע הישרדותי שעוזר לגברים לבחור בנשים, ועוזר לנשים לשרוד (כי יש להן גבר חזק שמביא את הבשר הביתה), אבל יש בזה משהו ממש נכון.
היום זה פשוט ההנאה של גבר רעב "לרדת" על אוכל בייתי חם ואמיתי (בייחוד בממלכת הטיקאווי בתל אביב). ולא, השקפת העולם שלי היא לא מה שניבט מהחלון שבמטבח, אני באמת אוהבת לבשל (כשיש זמן וכוח) וכן, זה כיף שיש מי שיעריך, יבלוס בתאווה, יפרגן ויבקש מנה נוספת.

אז הפוסט הזה מוקדש לגבי (שגם טוען בעלבון שהוא עוד לא הוזכר כאן).

המתכון הסודי של פוניה לשקשוקה מוצלחת:

1 בצל גדול קצוץ
2 עגבניות חתוכות לקוביות
1 חציל חתוך לקוביות בינוניות
1-2 קופסאות רסק עגבניות (תלוי בכמות)
4-6 ביצים טריות
4 טבליות שום של דורות \ אפשר גם ראש שום קצוץ דק
3 טבליות פטרוזיליה של דורות \ או זר טרי קצוץ דק
2 טבליות כוסברה של דורות \ אפשר גם זר טרי קצוץ דק
1 פלפל ירוק חריף \ אפשר גם אבקת צ'ילי
קוביות פטה צאן \ כבשים

הוראות הכנה:

מטגנים את הבצל בשמן זית עד להזהבה.
מוסיפים שום, פטרוזיליה, כוסברה ואת העגבניות. נותנים לעגבניות להתרכך ולהוציא "מיץ".
מוסיפים את קוביות החציל ומערבבים את הכול.
נותנים לזה להתבשל קצת במחבת. אחרי שהחצילים מתרככים, מוסיפים את רסק העגבניות ומערבבים (מוסיפים קצת מים שלא יהיה סמיך מדי).
תיבול: מטבלים בקצת: מלח, פלפל, קצת צ'ילי לחריפות, כמון, פפריקה אדומה (רצוי חריפה).
מערבבים ושוברים את הביצים פנימה. את הלבן מערבבים קצת עם הרוטב (נזהרים שהצהוב לא יתפוצץ).
מבשלים על אש קטנה עוד 15 דק', מכבים את הלהבה ומחכים עוד 10 דק'.
מגישים עם קוביות פטה מעל (אפשר פטרוזיליה טרייה קצוצה מעל לקישוט).

בתיאבון!

טיפים: להיות רגיש לתבשיל, לתת למיצים להתערבב ולטעמים להשתלב, לטעום את הרוטב ולתבל בנדיבות.