יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

מישל וולבאק, זונות תאילנדיות ותיירות מין - פוניה קוראת ומהרהרת

מסתבר שלקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים" של מישל וולבק בתאילנד מציב אותך בבעיה ממש קשה. מעבר לעובדה שמדובר בספר מטלטל שגורם לך לראות את הכול באור אחר, זה מציב את תופעת הזנות ותיירות המין בתאילנד לא כדבר מבדח של מה בכך בו אתה נתקל מדי ערב, אלא כתופעה שממש גורמת חוסר נעימות, חוסר נוחות. דווקא משום שוולבק מצביע על ההתמסחרות של המין בעולם המערבי ועל הפיכת המין לקפיטליסטי. לפי וולבק, התוצאה של החירות המינית בעולם המערבי היא התחרות המינית הפרועה עד כדי הגדלת הפערים המיניים. אריק גלסנר שכתב מסה מעלפת על הספר מגדיר זאת הכי טוב: "המין לא הפך במערב למוקד של עונג, אלא לפתיחת שדה חדש של תחרות נרקיסיסטית בין אינדיבידואלים על מידת האטרקטיביות הגופנית שלהם ויכולת הפיתוי שלהם". במילים פשוטות הכול הפך להיות לתחרות של "כמה זיינתי\מזיין" – (תחרות על כוח הפיתוי – בד"כ אצל גברים), "עד כמה אני כוסית\כמה גברים יתחילו איתי" – (תחרות על יופי הגוף – בעיקר אצל נשים – וולבק מצביע שזה ל-2 המינים דווקא. והתחרות קשורה גם לניסיונות ההרסניים שאנחנו עושים כדי להישאר צעירים. ה"שוק" הצעיר עולה על המבוגר).

טוב, אז תגידו שאני יפת נפש. אבל קריאה בספר הזה מטלטלת ומשנה את כל הזוית ראייה בנושא בייחוד בתאילנד, שם זה מתבטא בצורה הכי ישירה, בוטה ונראית לעין. הליכה בסטריט בר של קוסמוי מדגימה את הקפיטליזם המיני הזה בשיא כיעורו. צפייה קלה בזונות שמסביב משקפת היררכיה – הזונות המכוערות והמבוגרות נדחקות לצד, מחכות ל"פירורים" והזונות היפות נמצאות בקידמה, עטות על הטרף. יש שיגידו שזה עניין של היצע וביקוש, ואנחנו ה"מערביים הלבנים" די צבועים, נלחמים במדינות שלנו נגד תופעת הזנות, אבל טסים למזרח כדי לצרוך אותה בבהמתיות (תשע בבוקר, כולם ישנים, חוץ ממי שעוזב את האי, בארוחת הבוקר יושב לו איזה צ'ארלס – בריטי מזדקן, חרמן ואימפוטנט ואוחז ב-2 נערות צעירות, אחת מכל צד, מחכה שהוויאגרה תעלה לו לראש). לא סתם תיירות המין בתאילנד משגשגת.



בכל מקרה, בעיני וולבק מין כבר לא מסב לנו עונג, גם המיניות הפכה למשחק של כוח, להתרברבות או כפי שגלסנר מנסח זאת: "המיליונר רוצה להיות מילארדר לא מכיוון שהוא יוכל במיליארד שקל להנות יותר מאשר ממיליון. הוא מעוניין במיליארד על מנת לגבור על המיליונרים האחרים. להגיע ל – top. זהו בדיוק המצב בתחרות המינית. עיקרה הוא לא הגברת התענוג אלא הניצחון על היריבים המיניים".




אז מה הקטע של הספר הזה? אני מזהירה! זה לא ספר קליל ופשוט. זה ספר כמעט אנתרופולוגי, מעבר לעלילה יש ממש ניתוח של השינויים ההיסטוריים בעולם המערבי. יש שיגידו שוולבק הוא קיצוני, יכול להיות, אבל הוא ממש מתעד תהליך שעבר עלינו בעשורים האחרונים, והוא כמובן מראה לנו עד כמה אנחנו לא מאושרים, ואף מסביר למה. יכול להיות שהוא גם פשוט לא חרמן בעליל, אבל הוא עדיין צודק בהרבה דברים. המין, השחרור המיני והתחרות המינית הזו הרסה את היכולת שלנו לאהוב בן אדם אחד.

קריאה על התרבות התאילנדית מעלה גם צדדים אחרים. הזונות התאילנדיות באיים הן למעשה נציגות גאות של המשפחות העניות ביותר מצפון המדינה. הזונה מפרנסת את משפחתה והופכת לגיבורה בכפר שלה. הזנות שם כ"כ גלויה שאפילו במקומות מסוימים אומרים שהתאילנדים כלל לא מתביישים בזה. זה קצת סותר את הזונה הצעירה כל כך שראיתי באחת המסיבות, מעווה את פניה במאסה לנוכח הבחור האירי המיוזע שמתעקש להתמרח עליה. כמו גם, שיש שמסבירים את הריבוי בליידי בויז באמונה הבודהיסטית שכל אחד מאיתנו נולד עם חלק נקבי וזכרי, והליידי בוי הם בעצם זן נדיר וקדוש שמבטא את שניהם. זה קצת סותר את השלט הזה שנתקלתי בו באחד הבארים.



לסיכום, אם אתם מחפשים משהו אסקפיסטי, נעים ומתקתק לקרוא – וולבק הוא ממש לא בשבילכם. אבל אם אתם רוצים לחשוב קצת, לגרות את התאים האפורים, וקצת לראות זווית הסתכלות מבריקה ממי שנחשב אחד האינטלקטאלים הגדולים של תקופתנו, אז אתם חייבים לקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים". מה שבטוח, שום דבר לא יראה לכם אותו הדבר אחר כך.

2 comments:

  1. אחלה פוסט - יש לך עותק להשאלה?

    השבמחק
  2. כתבה נחמדה.אני מעריך את הדעה שלך,אבל הינה דיי שטחית.
    אני מכיר את תחום תיירות המין מקרוב,וממש לא יספיק לי כמה שורות כדי להסביר לך שזה הרבה יותר עמוק ממה שמבקרים בתאילנד מתרשמים מנו.
    אף על פי זאת אני יכול להבין מאיפה זה מגיע.
    אני מזמין אותך לעקוב אחרי הבר שלי לינג בר קו סמוי
    ling koh samui בר הקוף בשאוונג ביץ.בגוגל ביו טיוב ובפייס בוק. וכן בבלוגים שלי ,בבלוגר ,דה מארקר,ובתפוז.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...