פוניה מתעטרת בעדיים

נהוג להגיד שתכשיטים הם ידידיה הטובים ביותר של האישה (עכשיו זה הזמן של כל הגברים להנהן). ולא בכדי, אין אישה שלא אוהבת תכשיטים, אין אישה שלא תעבור ליד חנות או דוכן תכשיטים ותציץ ולו לרגע קט. ג'רום אמר פעם בספר שלו ש"אישה תקנה כתר יהלומים ותתרץ זאת בכך שחסכה בהוצאות של כובע", וכולנו יודעות עד כמה זה נכון! אין יום שאינו מתאים לרענון תיבת התכשיטים שלנו.
ובכן, תיבת התכשיטים שלי זעקה ממש. אוסף מגובב של תכשיטים חסרי ערך חלקם הם כבר בגדר מזכרות מתקופות: תקופת ה"בואו נתחבר לטבע" – סטייל בומבמלה – עגילים ארוכים, שרשראות חרוזי עץ בומבסטיות, שלל צמידים. תקופת ה"זוהר" – כל הנוצצים והסינתטיים למיניהם. תכשיטי תאילנד – כל הפיצפקס שקניתי בבסטות ועכשיו זה כבד מידי לאוזן ולצוואר, עמוס מדי בחום התל אביבי או "מה לעזאזל חשבתי לעצמי שבחרתי את הדבר הזה?!".

בקיצור, שממון של ממש!

מה יותר מושלם לרענון תיבת התכשיטים המאכזבת ולריקנות באוזניים, צוואר, ידיים מאשר מכירה ביתית של רוני. רוני מורג, ההוגה ומעצבת של המותג RONIMO היא לא רק תכשיטנית, היא אישה בשליחות. כשתחקרתי אותה קצת מאיפה הכישרון והיוזמה לעצב תכשיטים בצנעה, גיליתי שהתכשיטים של רוני, ממש כשמם הם MAGIC JEWELS. מרבית התכשיטים מעוטרים עם סמל הבית – סמל עתיק יומין המופיע בודהיזם הטיבטי, שמשמעו קשר אהבה אינסופי, "המביא למימוש הזוגיות והשותפויות שבחיינו" (מתוך דף ההסבר המצורף לתכשיטים).
אני כבר רואה את כל הספקנים מצקצקים בלשונותיהם. לא, זה לא תרגיל שיווקי ניו אייג'י. תחושת השליחות והאנרגיה שמשקיעה רוני בתכשיטים מעבירה לנו, לציניים, הפסימיים וספקנים, משהו אחר. אני לא רוצה לפתוח פה אגדה אורבנית, אבל עדויות (שנאספות מידי יום) נוטים לקשר את התכשיט עם אנרגיה חדשה של אהבה בחיי הזוגיות. אבל זה הערך המוסף של התכשיט, אין זה מה שגרם לי לרכוש. על אף שבימים, שכל דבר הופך לייצור המוני צרכני, תכשיט עם ערך מוסף הוא משהו באמת יקר ערך. אבל בשבילי לא זה העיקר. בתכשיטים האלה הושקעה מחשבה, אנרגיה, ומעשה של ידיים אוהבות לחומר, לכלי שהופך ליצירה שניתן לענוד. ועבורי זה מה שגורם לתכשיטים להיות MAGIC JEWELS.



ניחוח של פעם

התכשיטים ניחנו בפשטות, מינימליזם, לא עקר, מינימליזם שהוא הבנה של פונקציונאליות, שתכשיט צריך לשמש בחיי היומיום שלנו. אין פה שימוש במתכות או חומרים גרנדיוזיים. אלו הם תכשיטים שאפשר לענוד "ולשכוח מזה שהם שם" כמו שרוני אומרת. לקולקציה העכשווית יש נגיעה וינטאג'ית אבל לא מוגזמת, א-לה אפרת גוש (כשיש לה יציאות), אלא סגנון המלווה ברומנטיות קלה. עגילים בדוגמה ויקטוריאנית בצבעים נעימים ובהירים (תכלת, ורוד בהיר), שימוש בפנינת מים מתוקים על שרשרות זהב דקות, וטבעות קלאסיות, פרחי פלסטיק וסיכות לדש הג'קט עם תמונות ישנות של ילדים וכדורים פורחים. על אף, הרוויה העיצובית בסגנון הזה (עיין ערך הצלחתה המסחרית של תכשיטי מיכל נגרין), זה עדיין לא הפך למאוס. הסיכות של רוני דווקא מצליחות להישאר אותנטיות וייחודיות ולא נראות כחיקוי, או כהעתק של משהו אחר.

עדכון שלל

אז ככה:

1 שרשרת זהובה עם פנינה

1 עגילים ויקטוריאניות

1 טבעת פנינה

1 סיכה

מרוצה ונלהבת חזרתי הביתה עם אוצרות חדשים לקופסה שלי. איך גבי אמר לי באותו הערב: "את נראית כמו ילד קטן שמתלהב מהצעצועים החדשים שלו"!.





פוניה מהרהרת על פייסבוק - רשת אנטי חברתית

בתור מי שנושמת וחיה ברשת החברתית במשך רוב שעות היממה, יוצא לי להיחשף לצדדים שונים ברשת החברתית, אם נתמקד יותר, בפייסבוק. התחושה שלי היא שלאחרונה גולשים מנצלים את כוחם ברשת החברתית בצורה שלילית ואפילו אנטי חברתית. במה זה מתבטא?

זה לא מכבר שארגונים, מותגים וחברות מסחריות התחילו לנתב את אפיקי הפרסום לדיגיטל ולרשתות חברתיות בפרט. המשפט החוזר על עצמו מפיהם של כל "מומחי הרשת החברתית" שצצים כמו פטריות אחרי הגשם הוא : "אם אתה לא שם, אתה לא קיים". ויש בזה מן האמת, במידה מסוימת, למרות שדעתי האישית היא שקמפיין ברשת חברתית לבדו, לא יצליח לגרום למהלכים גדולים ורציניים עבור המותג, אלא רק בסינרגיה של כל אפיקי הפרסום (מה שמותגים גדולים נוטים לעשות בהצלחה והרבה מותגים בינוניים לא). למרות שנתקלתי בעסקים קטנים שעושים בעיני עבודה מדהימה בפייסבוק מבלי להשתמש באמצעי פרסום און ליין אוף ליין אחרים כמו הפעילות של PLASTIC DOLL, שאני אישית אוהבת ונהנית ממנה. והיא גם מצליחה, לטעמי, להגיע ולהתאים את עצמה לקהל יעד ממוקד יחסית. אבל זה לא פוסט שעוסק בהמלצות לפעילות ניו מדיה מוצלחת.

עבורנו, עבור הלקוחות, הצרכנים המעבר לפרסום כזה הוא דבר גדול, שמקנה הרבה מאוד כוח לגולש ולצרכן. וזה, בגדול, כוח חיובי!. סוף סוף יש לצרכן יכולת להשפיע על המותגים והארגונים הגדולים, לנהל איתם שיחה, להשמיע דעתו ולהפוך לחלק חשוב בתהליך הצריכה. להשפיע על תהליכים במותג, להשמיע העדפותיו ולקבל גם הטבות. גם בארגונים שהם לא צרכניים, הגולשים יכולים להתחבר ולהיות מזוהים, פעילים ואקטיביים עם ארגונים שקרובים לליבם.

אבל מה קורה כשהגולש מתחיל להבין את הכוח ולנצל אותו לרעה?. בעיני, מה שקורה ברשת החברתית הוא בדיוק מה שקרה בטוקבקים. בהתחלה, הטוקבקים היו אמצעי חשוב מאוד לחופש הביטוי, ליכולת של צרכן המידע להיות מעורב ולהיות אקטיבי ולא רק פאסיבי, לא להיות תלוי באמצעי מדיה מסורתיים כדי להפיק מידע. אח"כ זה הפך למסדר נאצה, לעיתים אפילו הסתה, אלימות מילולית וניצול מוגזם של הקלות הבלתי נסבלת של היד על המקלדת. גולשים ניצלו את האנונימיות שבטוקבקים ופשוט הפיצו רעתם בכל מקום, "צלבו" כותבים ועיתונאים ובעיני, פשוט פרקו אגרסיות בתגובות שרשרת.

ברשת החברתית זה עוד יותר גרוע, הגולשים כבר לא אנונימיים. ואני עדיין לא מצליחה להבין איך אנשים מסוגלים להתבטא בצורה כל כך דוחה על דפים של ארגונים ומותגים כשפניהם ושמם מזוהים, מבלי להתבייש בעצמם. זה מתחיל, בתלונות מוגזמות וחסרות שחר על דפי מותגים, הכוללים תיאורים מגעילים, האשמות מכפישות, כדי לקבל פיצויים והטבות. זה ממשיך, בתגובות מתגרות ובחמדנות בלתי נדלית לשובר מסכן בשווי חמישים ₪. כמובן, שבארגונים נזעקים, ואז יש דילמה, האם לצנזר את כל אותם התגובות, ואז להסתכן במסע של הסתה וזעם מצד אותם "גולשים" שצונזרו, לכאורה?, או להשאיר את התגובות, לפנות בפרטי ולנסות להוריד את התלונה הכי למטה בדף. עצם, העובדה שאנו כבר חוששים "לפגוע" בחופש הביטוי לכאורה של הגולשים הופך למקום של חולשה, ושל ניצול מוגזם של אותם גולשים.

מעניין לראות מגמה של הצטרפות לדפים ש"אפשר להשיג מהם משהו" והם דפים שהפכו להיות מעבדה לזיופי לייקים, לפרופילים בדויים ולמסחרה בהצבעות. בדפים של מותגים מעטים שמצליחים גם להפיק תוכן מעולה, בעיני, כמו הדף של קסטרו לדוג', יש הצטרפות המונית, גם מבלי ניסיונות שוחד של טיסה, ארוחה, טלפון וכו'. ויש מותגים שהם פשוט לא מותגים מושכים מספיק בשביל שיצטרפו אליהם ואין להם מספיק אומץ ורצון להשקיע כסף בשביל ליצור פעילות פורצת דרך. בחו"ל ההזדהות עם ארגונים ברשת היא אחרת לגמרי. שם ניתן לראות קהילות גדולות גם בארגונים ללא מטרות רווח (אולי בארץ ארגונים כאלה לא עושים עבודה מספיק טובה) לדוג' chase שאליו הצטרפו מליונים של גולשים בפייסבוק.

את הדבר השני אני מגדירה, כ"תגובת העדר השלילית". מעניין שכשגולש "יוצא" על מותג, מוצר או ארגון, מיד נדלקים עוד עשרות הגולשים ורצים לתמוך בו, להסכים איתו, להמשיך בשרשרת הכפשות, תגובות מוגזמות ומנופחות, ולמסע אנטי בדף. ואין ספק, אני האחרונה לומר שצריך להימנע מלהביע דעה. להיפך, זה המקום הנכון למחות נגד עוולות, למחות עבור העקרונות שלך. אבל יש גבול. רוב התגובות של כל האנטגוניסטים הללו הם לא מבוססות, הם פרי אימפולסיביות, ופרי היצר האנושי המסריח לרוץ בעדר אחר מסיתים (להבדיל אלף הבדלות, לא חסרים דוג' בהיסטוריה לדברים כאלו). בנוסף, כשמנהל הדף עולה עם תגובה רשמית, מנסה להסביר, להבהיר – אף אחד לא שומע, זה כמו אחד נגד מאה, לדבר בחדר של צעקות. ברגעים האלה, האטימות של האנשים הכי מדהימה אותי. התגובות שרשרת שלהם לתגובות רשמיות לא קשורות, לא רציונליות בכלל לתגובה המנומקת שהועלתה.

רגע אינטלקטואלי – בלי לחפור יותר מדי. יש גישה שלמה בסוציולוגיה שנקראת פונקציליזם (פרסונס), שבעצם אומרת שלכל דבר יש פונקציה, צורך שהוא ממלא. אין ספר שאפשר לראות ברשת בכלל, ובפייסבוק בפרט מקום פונקציונאלי לפורקן מתחים בחברה, לביטוי כעסים ותסכולים. אבל זה בדיוק העניין, אתה מתוסכל, תפתח בלוג ותזיין את השכל על מה שבא לך, כתוב פתק בפרופיל האישי שלך, אל תהפוך את שאר הרשת לשק חבטות. זה הקטע, שמעטים מעזים לכתוב בפרופיל שלהם דברים כאלה. או לכתוב שהם שלשלו את חייהם (וסליחה על התיאור) בשביל לקבל חתיכת המבורגר. זה פתאטי. זה ישראלי. וזה ממש אנטי חברתי.

הדוג' שהכי נגעה ללבי הייתה בחברה להגנת הטבע. לפני כשבוע וחצי יצאה בידיעות אחרונות ידיעה שהחברה להגנת הטבע בעד ירי בחתולים. בואו נחשוב רגע, מדובר בעיתון הכי צהוב במדינה שימכור את אימא שלו בשביל סקופ, מדובר בחברה להגנת הטבע – מה הסיכוי שארגון כל כך ותיק ששנים דואג לטבע ולסביבה יצהיר דבר כזה – מה הסיכוי שהאמירה הזו היא פשוטה כמשמעה. אז זהו, שהרשת הייתה כמרקחה. הדף התמלא בהצהרות נאצה "אתם כמו היטלר", "החברה להגנת הטבח", למרות ההסברים המפורטים שהועלו לדף, לא הייתה שוב התייחסות עניינית לדברים. אלא רק הצהרות מנופחות ורגשניות ("אני בחיים לא אצטרף אליכם"). לא עזרו הסברים, הבהרות, כלום. דווקא במקום שניתן לערוך בו דיון ענייני ומעמיק, לשמוע ולהשמיע דעות, ברשת החברתית, זה הפך לסוג של הפגנה על פתחי הדף. במקרה הזה נמחקו כל התגובות מהדף מתוך הבנה שלא ניתן לערוך דיון אמיתי בנושא בתוך כל העליהום הזה. רק לאחר שהודעה מסודרת יצאה מארגון "תנו לחיות לחיות" על הפגישה עם החברה להגנת הטבע בנושא, החלו להירגע הרוחות. ואנשים פתאום נדמו, השתתקו לגמרי. התכנסו בתוך עצמם, אני מאוד מקווה שחלקם מתביישים בעצמם על הצורה שהם הגיבו והתבטאו.

מעניין שלדברים חיוביים אין ממש "תגובת עדר חיובית", מה שלדעתי מאפיין את ה"ישראלי המכוער" שגם הופך ל"פולנייה" ברשת ומתקטנן על כל דבר, כי בכמה עמודים בחו"ל שיצא לי לסקור, ניתן לראות שרשורי פרגון ארוכים, שיח פורה וחיובי על הארגון, על המותג. אז למה כאן זה בדיוק הפוך? אולי זה משום שלישראלי קשה לפרגן, קשה להחמיא. אולי אנחנו פשוט הפכנו לאנשים מרירים, מתוסכלים שרק מחפשים מקום ללכלך עליו, מישהו לנקום בו. אולי פשוט הפכנו לבעלי תרבות מתגוננת וחשדנית. ואולי אנחנו פשוט לא ממש יכולים לנהל שיחה, אנחנו יודעים רק לצעוק ולעשות סקנדלים.