שאריות מניו יורק - פוטובלוג מביקור במומה

ניו יורק כבר מרגיש לי זיכרון רחוק. אבל בכל זאת, לא יכולתי לוותר על פוסט צילומים ומחשבות מהביקור הראשון שלי במומה, בייחוד בשל מחסנית טעונה של תמונות מהביקור.

מומה – המוזיאון לאמנות מודרנית בניורק עמוס לעייפה במבקרים של שיש אחה"צ, במיוחד בגלל שמשעה ארבע הכניסה היא חינם. אולי עדיף לוותר על החיסכון של תשלום הכרטיס כדי לטייל קצת יותר בניחותא ולא לפלס דרך בין שלל הבזקי הפלשים והרעש של ההמון הנדחק.

קצת קשה לי לפעמים עם מוזיאונים, הם גדולים, עמוסים ויש כל כך הרבה עומס של דברים לראות שקשה ממש להתעמק ולהרגיש את ה"חוויה". אבל אי אפשר לפספס את היצירות הכי משפיעות באמנות המודרנית, אי אפשר שלא לחזות במו עיניך בפופ ארט של אנדי וורהל ורוי ליכטנשטיין שיצרו דימויים שעבורנו הם כבר כל כך אוביאס – ומעולם אני עדיין לא ראיתי את המקור שהתחיל את כל זה.  האוסף המרשים והמעניין נמצא בקומות העליונות. 

הקומות התחתונות עמוסות במה שנקרא אמנות קונטמפוררי – עכשווית. וסליחה לכל ה"מבינים" והחובבים – אבל חלקם הוא גיבוב של חומרים חסר משמעות. מעין אינטרפרטציה מוגזמת של הפוסט מודרניזם – אין כבר שום קריטריון ליופי, לאסתטיקה, הכול נתון לפרשנות סובייקטיבית. אוקיי אז זהו שהפרשנות שלי לחלק מה"יצירות" היא כלום. חלק מהעבודות נראו לי כאוסף נבוב של חומרים ללא שום מקוריות, אמירה, יופי כלשהו. לא, אני לא אולד פאשן, אבל לתקוע מקבל בתוך חתיכת בד ולהעניק לה שם – לא ממש מעורר בי חוויה טרנסצנדנטלית.

עבודה אחת מעניינת היא מייצג שלוקח את המחזה (האהוב עלי) "מחכים לגודו" ונותן לו משמעות ויזואלית מעניינת. מעין דמויות של נוודים בדרכים שמחכים לגודו – מי זה גודו? (האינטרפרטציה של רבים ממנתחי המחזה הייתה GODOT – GOD). השימוש בזבל שמסביב והעליבות שהמייצג מעביר היא מעין חזון אפוקליפטי לחוסר המשמעות שבחיים המודרניים.

מתוך המייצג "מחכים לגודו"

כיסא ומגז אוכל שתלויים הפוך על הקיר, סדרת תמונות של נשים עירומות עם מסטיקים לעוסים שדבוקים עליהם ומתחת המסטיקים עצמם, כניסה לפיר\חור שחור שלא רואים מה יש בקצה, ושלל קולאז'ים הם רק חלק מהדברים המעניינים שאפשר לראות.

השלב הבא הוא כניסה לתערוכה המדוברת "Talk to me" שהיא תערוכה אינטראקטיבית על התקשורת, טכנולוגיה ועל השינויים בדרך שבה אנחנו מתקשרים כיום. התערוכה לוקחת בין היתר, חפצים ארכאיים ונותנת להם פרספקטיבה חדשה. לדוג' רוגטקה עם מחשבון\טלפון, תמונת נוף עם קיו-אר קוד – כאילו שתמונת נוף כבר לא מעניינת, ניתן לחוות את הנוף בצורה חדשה ע"י סריקת קוד בסמארטפון שפותח סרטון מרהיב מהמקום. 

התערוכה מעניינת, למרות שחלק מהמיצגים דורשים ממך השתתפות דבר שקצת מסרבל את החוויה (לעמוד בתור, להבין איך מפעילים וכו'). גם סיוון אסקיו בבלוג שלה מספרת על תערוכה ועוד כמה דברים מעניינים שאפשר לעשות החודש בניו יורק.

זהו, הגענו לקומות העליונות. שם אפשר לחזות סוף סוף ביצירות שעיצבו בצורה כזו או אחרת את התרבות שלנו, את התפיסה שלנו ליופי, לצריכה. וגם, לראות כמה מהעבודות החשובות של אמנים גדולים כמו פיקאסו, ואן גוך, סזאן וכו'.

נמנעתי מהמחווה הטוריסטית להחריד של להצטלם עם תמונת החמניות המפורסמת של וואן גוך ופיניתי את המקום ליפניות הנלהבות. כן, באופן הזוי המומה הוא המוזיאון היחיד שנתקלתי בו שאפשר לצלם.

אחת המפורסמות של רוי ליכטנשטיין

לא אחר מאשר פיקאסו

מרלין מונרו של אנדי וורהול

לבסוף, אחרי חיפושים ותשאולים הגעתי לתמונה שהכי רציתי לראות של פרידה קאלו. לצערי, בתצוגה הנוכחית רק 2 תמונות שלה הוצגו. ויש גם פאדיחה בנוסף לכל – בטעות נגעתי בתמונה וחטפתי נזיפה מיידית מהשומר. לא נורא, מי שצפה בסרט המדהים של ג'ולי אנדרוז על פרידה זוכר את התמונה הזו.

אחרי הביקור המהיר יחסית, פילסנו את דרכנו ליציאה מבין ההמונים שנדחפים ל"צרוך" אמנות. ביקור קצת מתיש, אבל שווה. ועדיין, כל כך קשה כבר ל"חוות" את האמנות בתוך מלכודת התיירים הגדולה הזו שקרויה מוזיאון.   

שופינג בעיר הגדולה - הרפתקאות פוניה בניו יורק

1 בלילה, אני נוחתת בניו יורק, הדרך מהשדה רטובה, אפלה ומהרדיו של הנהג בוקעים קולות מודאגים של חזאים לנוכח הסופה המתקרבת. אנחנו מתקרבים לאזור של המלון בלואר איסט סייד ויורדים. מסביב אנשים מתגודדים בכניסה לבר, המוזיקה החזקה מהדהדת בכל פעם שמישהו פותח את הדלת. מעשנים בחוץ, המדרכה מלוכלכת ובא לי פתאום לחזור לתל אביב! כן, זה קרה גם לי, השוק שהוציא את העכבר ממני. הכול נראה גדול, מזוהם, מנוכר בקיצור – תל אביב נראית לי לפתע הכי קיבוץ שבעולם. מסביבנו רק מוסיקאים והיפסטרים ואנחנו עייפים ורצוצים. ברוח נכאה אני הולכת לישון עדיין לא יודעת שפוניה הולכת מחר לכבוש את התפוח הגדול (או לפחות כמה שדרות ממנו).

טוב, אני מודה, עוד לא נפלתי בקסמה, אבל נחשפתי ולו במעט למקום הזה שהכול קורה בו. למחרת, אנחנו באזור ה"מרכזי", בשנייה שאנחנו דנים על תשובה והשיפוץ של הפלאזה הקלאסי שמסמל  אולי יותר מכל את הכסף והקפיטליזם, אנחנו רואים את תשובה ליטראלי יוצא מרכב ונכנס לכניסת הדיירים של הפלאזה.

מיד אחר כך – השדרה החמישית – מקדש המותגים, פאר הקפיטליזם. רוב מי שפוסע בשדרה כלל לא יכול להרשות לעצמו לרכוש את הפריטים בחלונות הראווה. כל חלון נוצץ יותר ממשנהו, מתוחכם יותר – חלון הראווה הוא תחרות של יופי וזוהר. היכן שהתקציב של הקהל מאפשר קנייה – משתרך טור ארוך – בכניסה של אמברקומבי אנד פיץ'. גם אני כמעט התמגנטתי לתור כשדוגמן הורס חשוף חזה עומד בכניסה כמו פסל יווני – אמרו לו לשתוק ולהיות יפה, ואכן לא צריך להכביר במילים (מי שמכיר את סיאלס מ"העשב של השכן" – קופי!!!).

אז מה היה לנו שם?

חלון ראווה מגניב במיוחד של לואי ויטון שהלך על ביצי בת יענה שבתוכם תחובים אקססוריז – בעיקר תיקים. החלון הורס יותר מהתיקים.

ובכלל, כל הסיור הזה גרם לי לרצות נורא ללכת ללמוד עיצוב חלונות ראווה. כי מיד אחרי ביצי יענה הגענו משתאים לחלון של טיפני. חנות התכשיטים הכי יקרה בערך, שמציגה קולקציה קיטשית שמושפעת מהאחת ולא אחרת, הנסיכה קייט. אותה טבעת אריסטוקרטית הפכה מזמן להשראה לסינים שמדביקים אבני מזויפות (ונמכרות אחר כך בכל חנות או דוכן באלנבי ולווייניה), אז זהו שגם הם השיקו קולקציה כזאת קצת יותר יקרה, והצטרפו לטרנד הפנטזיונרי שחושב שכל בחורה רוצה להיות נסיכה. והיכן מוצגות כל אותן טבעות – על גלידות!!! שזה, אני חייבת להודות, מתוק להחריד וממש פונייתי ושובה לב!

מד וומן!

טוב, אז כשבכניסה לבננה רפאבליק התנוסס שלט ענק של מד מן יצאתי מקרבי ממש! קולקציה שלמה בהשראת הסדרה מחכה רק לי בפנים!!. אני שועטת פנימה ומהר מאוד מתאכזבת – שמלה אחת חמודה סטייל ג'ואן, עוד אחת קצת בטי דרייפר, כמה סוודרים\קרדיגנים ואיזו מטפחת עבשה. אפילו השמלה הקלאסית השחורה שלהם הייתה די דלוחה על הגוף ועל התענוג הזה הם גובים 130$. בקיצור – אכזבה אטומית. שום יצירתיות, שום דבקות בגזרות ובמגוון שיש בסדרה או בתקופה, גימיק שנועד לפתות גרופיות כמוני. הדבר היחיד שרציתי לקנות היה ספר אופנה שהם הוציאו שמתאר את כל המגמות האופנתיות בסדרה – אך התור הארוך הניא אותי (משיגה אותו באינטרנט).

פינת השאיפות

2 פריטים אלוהיים, לא בהישג יד, טוב שיש למה לשאוף.

1.      נעלי פיתון של פראדה – לא אני ממש לא חובבת מותגים, ולא מריירת מול מגזינים, אבל הנעליים האלה שבו אותי. וכל עוד אני לא יכולה לקנות אותם, אני גם לא מתחבטת בסוגיה של האם זה עור פיתון אמיתי או לא. תמורת מחיר צנוע של 2,500$ הם שלכן.

2.      מזוודה שחורה קטנה של גוצ'י – כשראיתי אותו שאלתי את גבי מתי אני אהיה אישה חשובה ואסתובב עם תיק כזה. והוא ענה לי שמי שמסתובב עם תיק כזה הופך להיות חשוב. אז, רק 2,090$ מפרידים ביני לבין החשיבות.

קוראים ובעיקר קוראות יקרות אל תאמרו עדיין נואש! פוניה, בסוף תמצא את המקום לשופינג המושלם, למרות שזה נהיה כבר קשה. איירין כבר מתדפקת על דלתות ניו יורק, והחנויות נסגרות בזו אחר זו.

אינדי זה לא רק רוק

מי שקרא ומכיר את הפוסטים של פוניה בעולם הגדול יודע שאני חייבת למצוא את המציאות, לתור אחר החנויות אינדי הסמויות מן העין, אחר הוינטאג' המאובק. אז לא הספקתי להגיע לחנות וינטאג' בברוקלין שממש ממש רציתי לסייר בה, אבל לא פחות טוב הגעתי לבוטיק האופנה "shishi" (לעמוד הפייסבוק). גילוי נאות, הבוטיק שייך לחברים מישראל, אבל זה לא מוריד בכלל מההיצע המשובח, מהשיק הוינטג'י אך מודרני של הביגוד והאקססוריז. חנות שהוכתרה כבר ע"י הטיים אאוט הניו יורקי כמקום הכי chick and cheap! עם מוזיקה מגניבה, ספת קטיפה אדומה ומלא פריטים נחשקים – פוניה הגיעה לנחלה.

אז מה נרכש?

שמלה מתכווננת או מה שנקרא convertible dress   - שמלה שאפשר להרכיב ממנה 8 אאוטפיטים שונים!

שמלת מד מן כחולה עם מחשוף בגב ובחזה.

תיק קלאץ' מעטפה הורס (אני מתוסכלת שעוד לא הספקתי לצאת איתו אז אני מסתובבת איתו בבית).

נעליים מוזהבות וחולצת מניפה עם ניחוח אסיאתי.

עם שקיות רטובות ובגדים ספוגים, אני חוזרת עייפה ומרוצה למלון, להסתגף מאחורי הדלתות ולהמתין לאיירין המאיימת.