יום שבת, 24 בספטמבר 2011

שאריות מניו יורק - פוטובלוג מביקור במומה


ניו יורק כבר מרגיש לי זיכרון רחוק. אבל בכל זאת, לא יכולתי לוותר על פוסט צילומים ומחשבות מהביקור הראשון שלי במומה, בייחוד בשל מחסנית טעונה של תמונות מהביקור.

מומה – המוזיאון לאמנות מודרנית בניורק עמוס לעייפה במבקרים של שיש אחה"צ, במיוחד בגלל שמשעה ארבע הכניסה היא חינם. אולי עדיף לוותר על החיסכון של תשלום הכרטיס כדי לטייל קצת יותר בניחותא ולא לפלס דרך בין שלל הבזקי הפלשים והרעש של ההמון הנדחק.




קצת קשה לי לפעמים עם מוזיאונים, הם גדולים, עמוסים ויש כל כך הרבה עומס של דברים לראות שקשה ממש להתעמק ולהרגיש את ה"חוויה". אבל אי אפשר לפספס את היצירות הכי משפיעות באמנות המודרנית, אי אפשר שלא לחזות במו עיניך בפופ ארט של אנדי וורהל ורוי ליכטנשטיין שיצרו דימויים שעבורנו הם כבר כל כך אוביאס – ומעולם אני עדיין לא ראיתי את המקור שהתחיל את כל זה.  האוסף המרשים והמעניין נמצא בקומות העליונות. 

הקומות התחתונות עמוסות במה שנקרא אמנות קונטמפוררי – עכשווית. וסליחה לכל ה"מבינים" והחובבים – אבל חלקם הוא גיבוב של חומרים חסר משמעות. מעין אינטרפרטציה מוגזמת של הפוסט מודרניזם – אין כבר שום קריטריון ליופי, לאסתטיקה, הכול נתון לפרשנות סובייקטיבית. אוקיי אז זהו שהפרשנות שלי לחלק מה"יצירות" היא כלום. חלק מהעבודות נראו לי כאוסף נבוב של חומרים ללא שום מקוריות, אמירה, יופי כלשהו. לא, אני לא אולד פאשן, אבל לתקוע מקבל בתוך חתיכת בד ולהעניק לה שם – לא ממש מעורר בי חוויה טרנסצנדנטלית.

עבודה אחת מעניינת היא מייצג שלוקח את המחזה (האהוב עלי) "מחכים לגודו" ונותן לו משמעות ויזואלית מעניינת. מעין דמויות של נוודים בדרכים שמחכים לגודו – מי זה גודו? (האינטרפרטציה של רבים ממנתחי המחזה הייתה GODOT – GOD). השימוש בזבל שמסביב והעליבות שהמייצג מעביר היא מעין חזון אפוקליפטי לחוסר המשמעות שבחיים המודרניים.
מתוך המייצג "מחכים לגודו"



כיסא ומגז אוכל שתלויים הפוך על הקיר, סדרת תמונות של נשים עירומות עם מסטיקים לעוסים שדבוקים עליהם ומתחת המסטיקים עצמם, כניסה לפיר\חור שחור שלא רואים מה יש בקצה, ושלל קולאז'ים הם רק חלק מהדברים המעניינים שאפשר לראות.




השלב הבא הוא כניסה לתערוכה המדוברת "Talk to me" שהיא תערוכה אינטראקטיבית על התקשורת, טכנולוגיה ועל השינויים בדרך שבה אנחנו מתקשרים כיום. התערוכה לוקחת בין היתר, חפצים ארכאיים ונותנת להם פרספקטיבה חדשה. לדוג' רוגטקה עם מחשבון\טלפון, תמונת נוף עם קיו-אר קוד – כאילו שתמונת נוף כבר לא מעניינת, ניתן לחוות את הנוף בצורה חדשה ע"י סריקת קוד בסמארטפון שפותח סרטון מרהיב מהמקום. 



התערוכה מעניינת, למרות שחלק מהמיצגים דורשים ממך השתתפות דבר שקצת מסרבל את החוויה (לעמוד בתור, להבין איך מפעילים וכו'). גם סיוון אסקיו בבלוג שלה מספרת על תערוכה ועוד כמה דברים מעניינים שאפשר לעשות החודש בניו יורק.





זהו, הגענו לקומות העליונות. שם אפשר לחזות סוף סוף ביצירות שעיצבו בצורה כזו או אחרת את התרבות שלנו, את התפיסה שלנו ליופי, לצריכה. וגם, לראות כמה מהעבודות החשובות של אמנים גדולים כמו פיקאסו, ואן גוך, סזאן וכו'.

נמנעתי מהמחווה הטוריסטית להחריד של להצטלם עם תמונת החמניות המפורסמת של וואן גוך ופיניתי את המקום ליפניות הנלהבות. כן, באופן הזוי המומה הוא המוזיאון היחיד שנתקלתי בו שאפשר לצלם.

אחת המפורסמות של רוי ליכטנשטיין


לא אחר מאשר פיקאסו

מרלין מונרו של אנדי וורהול



לבסוף, אחרי חיפושים ותשאולים הגעתי לתמונה שהכי רציתי לראות של פרידה קאלו. לצערי, בתצוגה הנוכחית רק 2 תמונות שלה הוצגו. ויש גם פאדיחה בנוסף לכל – בטעות נגעתי בתמונה וחטפתי נזיפה מיידית מהשומר. לא נורא, מי שצפה בסרט המדהים של ג'ולי אנדרוז על פרידה זוכר את התמונה הזו.



אחרי הביקור המהיר יחסית, פילסנו את דרכנו ליציאה מבין ההמונים שנדחפים ל"צרוך" אמנות. ביקור קצת מתיש, אבל שווה. ועדיין, כל כך קשה כבר ל"חוות" את האמנות בתוך מלכודת התיירים הגדולה הזו שקרויה מוזיאון.   

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...