קוד פתוח לאהבה - המופע החדש של מריה קונג

בשבוע שעבר היה לי הכבוד להגיע ל-Open source מופע המחול החדש של מריה קונג. עדכנתי כאן על עלייתו של המופע החדש בפוסט הקודם.
בפרמיירה כמעט נוצצת, אך צנועה. התקבצו מגוון אנשי התקשורת המלומדים להגיע ולסקר את המופע החדש. לצד קאווה ואבטיח צונן, שיחות על מופעים, הצגות ופסטיבלים נשמעו למכביר. חלקם נחרדו לנוכח היעדר התוכנייה, וביקשו לברר היכן המילים המודפסות כדי להיצמד אליהן. חלקם התיישבו בארשת מכובדת לצדי במקומות והביעו טרוניה על הכמות הגדולה של היצירות והאמנות אך על הקושי לאתר את ה"דברים הטובים". בנימה מעט מסתייגת הם שקעו בכסאותיהם עם החשכת האולם. כל מה שאני יכולה להגיד, שלהישאר אדישים, הם ממש לא נשארו.

בסוף המופע עלתה אחת מחברות הלהקה ובחיוך ציינה ש" Open source it's all about sharing". וזה ממש כך, הרקדנים לאורך כל המופע שיתפו וחלקו איתנו את הזיעה, ההתרגשות ואת התשוקה למחול.
להחזיק קהל על מופע מחול הנע סביב תימה וסיפור אחד זה ממש לא פשוט. היו רגעים שנמתחו וברגע שכמעט ואזלה סבלנותו של הקהל נכנס אלמנט חדש שהחייה ורענן את המופע ובייחוד בסופו.

כמו ב- kong's night גם כאן, עבודת הגוף של הרקדנים מעוררת השראה. השליטה המדהימה בגוף, התנועות המתואמות היו ממש מלאכת מחשבת. בנוסף, השימוש בתפאורה מינימליסטית, לצד אלמנטים בימתיים שממש ייצרו תפאורה דמיוניות כגון: תאורה ומוסיקה היו פנומנליים.

בפוסט הקודם, ציינתי כאן את סיפור הרקע למופע. אני לא יכולה להגיד שממש ראיתי את הסיפור הזה נרקם לנגד עיני. אבל ראיתי הרבה סיפורים אחרים.

ה"שטן" או ה"גורל" או איך שתקראו לזה שבמופע שמשליט את מרותו ומכוון את הדמויות לפי תוכנית פעולה שנהירה לו, הייתה מיוצגת בצורה מדהימה סביב שילוב סאונד ותנועה מתואמת להפליא. 

את ההתחלה אני ראיתי כריקוד טנגו של זוגות המסמן את המאבק העתיד להגיע. שוב, התיאום והדיוק בין תנועות הרקדנים והשתלבותם זו בזו הייתה אחד הדברים שהעניקו לכל המופע נופח אחר.
בחלק מהמקרים השילוב במוסיקה אלקטרונית ובאפקטים של סאונד עם תנועות המלוות את הסאונד ואף מתארות את הפעולות (ללא פעולה אמיתית) הזכירו לי ממש סרט מדע בדיוני. קצת כמו מטריקס. אבל לא מהכיוון של ההתרשמות מהפירוטכניקה והפעלולנות שבאפקט, אלא בשילוב המוצלח בתוך סיפור שבו הרבה רגשות.

לבסוף, הסיום שהיווה ניגוד מעניין לתחושה המכנית שהועברה בסאונד ובתנועות המלוות לו, היה מעין הדהוד "גונג" מרענן ונוגע, לאחר מדיטציה ארוכה. המוסיקה החיה והאנושית שהביאה עמה גם את ההתחברות הרגשית של 2 הדמויות הייתה ממש מרגשת. אין ספק שזה היה אחד הקטעים היפים בעיני במופע שאף גרמו לקהל לעמוד על רגליו.
עם מוסיקה מקורית של Habib Koite זמר סנגלי, לצד זוג הרקדנים המתקרבים זה לזה, נוגעים לא נוגעים, החוויה הייתה מצמררת.

(בלי קשר נראה לי שכדאי להתחיל להאזין לחביב) -
אתם יכולים להאזין כאן למוסיקה\הדואט המוסיקלי שהיה במופע:



 הרבה אנשים טוענים ש"אין להם למה ללכת למחול", שהם לא מבינים כלום. זהו, זה הקאץ'. לא צריך להבין, צריך להרגיש. צריך להתחבר לדימוי הבימתי מהלב, לא באמצעות הקשרים הגיוניים. וגם אם לא מצליחים למצוא קו עלילתי מסודר, לא צריך, זה רק תפאורה. זה קצת כמו לעשות סקס ;)

לכל מי שרוצה לצאת מהחצר החמה שלו או מהדירה הממוזגת כדי לצפות במחול מיוזע אך משובח, זה האתר של מריה קונג. תעשו לעצמכם טובה...

לקראת Open Source - המופע החדש של להקת מריה קונג

בנובמבר שנה שעברה ייצא לי לצפות בהופעת המחול של להקת מריה קונג "Kong's nights" (שאגב, עדיין מציגנ מדי פעם). חייבת לציין שזה היה אחד ממופעי המחול המודרני הטובים שייצא לי לראות בשני האחרונות. מופע מחול טוב מייצר דימויים שנשארים אצלי שנים בזיכרון (דוגמת ברק מרשל שראיתי לפני הרבה זמן). 

עם זאת, מחול מודרני נתפס בעיני לא פעם כבעייתי. הטשטוש בין מחול לתיאטרון הפך יותר ויותר גדול, ובעיני מוריד מאיכויותיו של המחול. בנוסף, נדמה שמחול מודרני עשוי לעיתים ליפול ל"קלישאות" בדוגמת מוסיקה מנוכרת המורכבת מצלילים מתכתיים או הבעות פנים וקולות הרקדנים שלא מצליחים להעביר את הרגש. תקראו לי שמרנית, אבל כשאני באה לראות מחול, אני רוצה לראות מחול. אני רוצה שירגשו אותי באמצעות תנועות.
במופע של מריה קונג זה ממש היה אחרת. אם הייתה מוזיקה מנוכרת היא שירתה את היצירה. עיצוב התלבושות המוקפד היה נהדר ושירת את תנועות השחקנים. הפך אותם ליצורים מיתיים כמעט.

להקת המחול מריה קונג נוסדה בשנת 2008, על ידי ארבעה רקדנים יוצאי להקת בת-שבע שחברו לארבעה יוצרים מרחבי העולם. זה ממש לא להקה בוסר, אלא להקה שמצליחה ליצור יחד דברים מעניינים.

היום, אני שמחה ללכת לצפות במופע החדש של הלהקה שיעלה במדיאטק חולון. המופע החדש – "Open source" נשמע כבר כיצירת מחול שככל הנראה משלבת ניו מדיה וממש מתכתבת עם המרחב הווירטואלי.

הסיפור הוא על ליל כלולות של אישה. רגע לפני ההתמסרות, היא מתבוננת לתוך מראה ומולה צפים הפחדים העמוקים, עולות הפנטזיות, ומתגלות הכמיהות החבויות. בהתרחשות העלילה שולט 'הקוסם - מגשים המשאלות', השואף להבנה טובה יותר של התכונות המרכיבות אותנו, מבקשי המשאלות. מסתבר שאותו מגשים משאלות הולך למלא את תפקידו באמצעות שילוב אמצעים טכנולוגיים. אותו יימלא חבר הלהקה שבא מעבר עשיר בפוסט פרודקשן, ותלת מימד. מה שבטוח, נראה שיהיה מעניין. זה גם נראה לי אמיץ לייצר מופע מחול הנסמך על אמצעים טכנולוגיים. מה שמעיד על ראייה חדשנית ובחינת אמצעים חדשים וניו מדיה ביצירה האמנותית, ניסיום שכבר מוערך בעיני.

קטע מתוך המופע החדש -




מחכה בקוצר רוח למופע,
עדכונים וחויות בפוסט הבא!
ללוח ההופעות של הלהקה הקליקו כאן. 

לקראת התערוכה - הצצה לצילומים של פוניה

התמונה שלי מההזמנה לתערוכה

אחרי שנת לימודים במנשר שבה המוח כל הזמן קדח מדימויים, רעיונות לפריימים, חיפוש אחר אביזרים, גיוס מצטלמים, רדיפה אחרי לוקיישנים ומה לא?! מחר נפתחת התערוכה שלנו בגלריה בינט! ותודה לגובי היקר שאיפשר את קיום התערוכה ומארח אותנו.
אז מה צילמתי השנה?
הכול!!
החל מחפצים, פורטרטים, עירום, בע"ח, חברים וחברות, קצת נוף אורבני, קצת ברחוב, צפרדעים וסוסים ועוד הרבה הזיות.

אז חוץ מזה שגיליתי את האהבה החדשה שלי, יצא לי להכיר לא מעט חברים\חברות חדשות שהתגייסו מבלי שהם מכירים אותי לצילומים בחום, בקור, מוקדם בבוקר, על גגות, בתחנות אוטובוס ועוד. (זה גם הרגע להודות לכולם).


מה אני מציגה מחר?


מחר אני מציגה 4 עבודות מתוך סדרה שמטפלת בנושא הפנטזיה והחלומות. נושא שאני מתחברת אליו באופן מיוחד. אחרי חפירה ונבירה בפורומים של חלומות צלולים, רישום חלומות מהעבר, וזיכרון פנומנלי של מס' חלומות הדגל. ניסיתי אף לשחזר חלק מהם. חלקם, לא נחלו הצלחה ולכן לא נבחרו, וחלקם קצת מתחילים להתקרב לדימוי שהתת מודע שלי השפריץ.
זו אחת התמונות מהסדרה, שלא תוצג מחר:

את שאר העבודות, פשוט תצטרכו להגיע ולראות בעצמכם. 

מסיימת עם ציטוט של המחזאי אוגוסט סטרינדברג שהיווה השראה לטקסט שכתבתי על סדרת הצילומים שלי:

"כל דבר הוא אפשרי. זמן וחלל אינם קיימים. הדימיון מערבב זכרונות, התנסויות, המצאות חופשיות, אבסורדים ואלתורים. דמויות מתפלגות, נכפלות, נעלמות באוויר, מתעבות, מתלכדות יחד.
אך יש תודעה שמתעלה מעל הכול – זו של החולם. לגביו אין סודות, אין סתירות פנימיות, אין נקיפות מצפון, אין חוקים. תודעה זו, אינה שופטת, גם אינה סולחת, היא רק קושרת את הדברים יחד".

התמונה שעל ההזמנה צולמה ב"בית רוקח". אחד המקומות המדהימים בעיר שפתוח למבקרים בנווה שצדק. זה הזמן להודות להם, על אחד הלוקיישנים האותנטיים שיש. לכל מי שרוצה לבקר הנה לינק לאתר. 

לפרטים ולעמוד האירוע בפייסבוק, הקליקו כאן.

OMG! That's FUNIA!

Bicycles have become the hottest trend in Tel Aviv that transports people around town with no traffic, no parking problems and the most important thing - with a lot of chic. In Amsterdam and other cities in the world, bicyclists already crowd the city routes, bike paths, parks and roads.

Bike made ​​for us, city dwellers, a new source of urban fashion with a variety of retro city bike and colors. Models, Tel Aviv hipsters, students and parents riding with children are common in the Tel Aviv landscape.

My new project includes a bicycle saddlebag which fits comfortably, looks cool on the back and allows you to pedal around town in style but also with storage solution and excellent mobility.  Velcro straps that connect to the back, two large pockets for storage, water resistance, and comfortable grip handles allow you to pull off the bag and walk away with it.

Thanks to Copenhagen cycle chic for the post!

Contact me for purchasing, comments and questions.

funiabags@gmail.com

רגע של חסד – על ההצגה "חסד" של תיאטרון נוצר

לפני מס' שבועות הגעתי לצפות בהצגה החדשה של תיאטרון נוצר "חסד". הפעם, התיאטרון האוונגרדי פינה את הבמה למחזאית ובמאית צעירה שכתבה וביימה את המחזה לבקשת התיאטרון, רותי אוסטרמן.


זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על התיאטרון כאן בבלוג. מאז שעיריית בת-ים אימצה אותם (ובצדק) יש לקבוצה סוף, סוף קצת מרחב נשימה ליצור. ההצגות, תמיד אחרות, מעוררות מחשבה, נותנות חופש למגוון ניסויים בימתיים ועירבובי ז'אנרים שמתאימים באמת לבעלי ראש פתוח בלבד.


"חסד" היא מפגש של 2 דמויות שזקוקות לקצת חסד בחייהן. לב המחזה הוא מפגש סוריאליסטי של ילדה הסובלת מהתעללות ושל ניצולת שואה שקצת בחייה. שתיהן, קורבנות. שתיהן ארכיטיפ של קצוות בחברה. עבור חלק מהצופים בהצגה, היה זה קשה להתעמת עם המפגש הסוריאליסטי. ובסוף המחזה בשיחה עם השחקניות הן ניסו לשאול ולבקש ביעורים לסיפור. במקום, להניח לחיפוש הקו הלינארי של המחזה ולחוות את הרגשות המועצמים ששיאם בשילוב מדיומים מדהים בעיני, כשלצד הדמויות אנו רואים פלאשבק קולנועי שמוקרן ומשתלב עם העולם הבימתי. זו לא פעם ראשונה ששילוב כזה מופיע בהצגות של נוצר והוא ממש מצליח לטעמי.


מעבר למשחק המצוין של שיפרה מילישטיין, שחקנית הבית של התיאטרון ושל יעל צוקר, אותי עניין המחזה המקורי. שמפגיש שתי דמויות קצה ומעצב מע' יחסים לא קונוונציונלית בין ניצול השואה המתאווה למותה לבין ילדה שזקוקה לביטחון וכל זאת על מסילת פסים שנראה שנעקרה והוצבה במקום וזמן ערטילאיים.

אני מזמינה אתכם לקרוא את הראיון שערכתי עם רותי על מקורות ההשראה, תהליך הכתיבה והבימוי ועוד:


עד כמה המחזה מושפע מהאירועים האלימים שפוקדים אותנו במדינה? האם אירועים אקטואליים הם דבר שאת מרבה לשאוב ממנו השראה?


"המחזה מושפע לחלוטין מאירועים אקטואליים, הוא מבוסס על חומרים דוקומנטאריים של התעללות שקיבלתי מבית אל"י (אגודה להגנת הילד), חדשות, עדויות של נשים שעברו הטרדה מינית באתר "עדות" באינטרנט ועוד.


אני חושבת שקשה לא לשאוב השראה ממה שסובב אותנו, כך שגם ביצירות אחרות שלי שכביכול אינן מבוססות על אירועים אקטואליים ,אני מושפעת מהסובב אותי. אני מאמינה שהסביבה בה אני חיה והאירועים סביבי מהווים גורם משפיע ליצירה שלי ולמי שאני. לעניות דעתי,לא ניתן להיות מנותקים מהקשר".

מאיפה מגיע החיבור בין אונס לניצולת שואה? האם אילו שני סוגים של "קורבנות" קלאסיים בחברה שלנו?


"בחרתי להפגיש בין שתי טראומות ששונות זו מזו מחד ומאידך דומות בכך שבבסיסן עומדת אלימות קשה וסוג של מוות. אומר בהכללה שהשואה היא טראומה קולקטיבית והתעללות מינית שילדה חווה היא טראומה פרטית, אבל היא ה"שואה" שלה. אני חושבת שהמפגש בין שתי הטראומות הללו ,אם בוחנים אותו לעומק, יכול ללמד הרבה במובן של עיסוק באלימות, ברוע, בהתעללות ובהתמודדות האנושית עם האלימות שבתוכנו".


האם את בחרת את השילוב עם המדיום "הקולנועי"? באיזו דרך לדעתך הוא תורם להעצמת החוויה התיאטרלית?


"באופן כללי מעסיק אותי השילוב בין המדיות השונות. בהצגה "חסד" הייתה לי התלבטות רצינית מה לעשות עם סצנת האונס הקבוצתי שהילדה חווה. כשכתבתי את הסצנה כמחזאית, השארתי מקום פתוח לבמאית (כלומר, לי) להחליט מה לעשות איתה, האם להביא שלושה ילדים על במה או לא. בסופו של דבר בחרתי יחד עם אורי דרוקמן, אמן הווידיאו, לעשות שימוש ווידאו שמחד יוצר הרחקה של האירוע (מכיוון שהוא לא מתרחש בכאן ועכשיו בפועל מול עיני הצופה) ומאידך הוא נראה מולם והם צופים בו (לעומת התרחשות מאחורי הקלעים, כמו בתיאטרון היוני).


היה לי חשוב לתת לאכזריות את המקום שלה כי היא כל כך נפוצה היום בכל מקום ואל רציתי לייפות אותה על הבמה ועם זאת להשתמש בשפה הסימבולית שיצרתי בהצגה ולכן הנערים אונסים את הילדה ב"סוכריות" ולא מפשיטים אותה וכדומה. הם עושים שימוש בסימבול שמלווה אותנו כל ההצגה- סוכריות הטופי ודרכם מתעללים בה.


לווידיאו הייתה משמעות נוספת והיא העלאת השאלה "האם זה קרה באמת או שהילדה מדמיינת" האישה הזקנה מאשימה את הילדה לאורך כל ההצגה שהיא מדמיינת. מה שהרבה פעמים קורה במציאות לקורבנות שחוות התעללות מינית וגם השאלה הזו שמהדהדת לאורך כל ההצגה, האם זה מפגש מדומיין או אמיתי. בדיעבד אני שלמה מאד עם הבחירה לעשות שימוש בווידיאו, הוא שובר את השפה התיאטרונית בצורה גסה וחודר לתוך ההצגה האינטימית של שתי השחקניות, בדומה לכל חדירה שהיא".

מה מסמל בעיניך המפגש הטעון בין השתיים על פסי הרכבת?


"כל מפגש אנושי באשר הוא. לעיתים המפגש עוצמתי ויוצר חיכוך של נקודות כואבות כמו אצל שתי הנשים בהצגה ולפעמים זה מפגש עם חיכוך עדין יותר, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון מבחינתי- בכל מפגש אנושי יש פוטנציאל להרס או לגאולה".


מדוע בחרת להשתמש דווקא בסוכריות כאביזר בימתי שנועד להעצים את המצוקה של הילדה במחזה?


"זו לא ההצגה הראשונה שלי שאני עושה שימוש בסוכריות טופי, זה קשור לחוויית ילדות חזקה שלי של זריקת הסוכריות בבית הכנסת שהיו לה כל כך הרבה משמעויות : שמחה כמו לגשם יורד, אלימות של סקילה באבנים ואפילו פלרטוט עם הבנים מבעד לוילונות בית הכנסת. אני משתמשת הרבה בפעולה הזו כי היא מאפשרת לי בקלות ליצוק משמעות לתוכה.


הסוכריות בהצגה הן עטיפות של סוכריה ובמפנים הן מלאות באבנים - הן מייצגות עבורי את ההסתרה והשקר, העטיפה של המתיקות והטוב ובפנים אלימות חבויה. גם הילדה היא סוג של סוכרייה ובתוכה יש אלימות וכאב. עולם השקר".

הרבה אנשים ביקשו הבהרות בסוף ההצגה - האם מפגש סוריאליסטי וסמלי כפי שבא לידי ביטוי בהצגה, קשה לדעתך לצופים?


"זו הבחירה האומנותית שלי. אני לא אוהבת לספר לאנשים את המובן מאליו. אני משתדלת , ולא תמיד מצליחה, להעניק לצופים שלי איזו חוויה אומנותית שיהיו שותפים לה ויצליחו לייצר דרכה משמעות,.


הדמויות בהצגה לא נלחמות. נדמה שהפכו לשוליים בחברה וגם המפגש שלהם הוא בשוליים של חיי היומיום. האם זה משקף תפיסה כלשהי של קורבנות בעיניך?


"אני לא מסכימה עם הפרשנות שלך. אולי הן נלחמות ואולי לא. אולי הזקנה מגיעה לפסים במטרה לשים קץ לחייה אחרי שנלחמה כל החיים והיא עייפה? אולי הן נלחמות זו בזו במקום באנשים שהכאיבו להן? המפגש הוא בשוליים, בלילה, בפסים, בגלל שבדרך כלל במקומות הללו החשופים, מתאפשר מפגש חזק ואמיתי יותר.


לגבי קורבנות- היה מאד חשוב לי לא לתת תפקיד של קורבן ומקרבן לילדה ולזקנה , אלא לשים את שתיהן בשתי הפוזיציות לאורך כל ההצגה, כך שלפעמים הזקנה מתאכזרת לילדה ולפעמים הילדה מתאכזרת לזקנה ולהיפך. אני חושבת שכולנו יכולים למצוא עצמנו במקום של קורבן ומקרבן וחשוב להכיר בזה ולפעול מתוך קבלה של הפוטנציאל הזה ועבודה פנימית כיצד להתמודד איתו מול עצמנו ומול הזולת.

מדוע בחרת בסוף פאטליסטי?


"כך הרגשתי, משהו בתוכי ידע כשכתבתי את המחזה שהאישה הזקנה תתאבד בסוף. היא תאפשר לעצמה לבחור במוות, אחרי שההורים שלה זרקו אותה מהרכבת ובחרו בשבילה בחיים. זה פאטאלי, אבל לא בהכרח רע. לעומתה הילדה ממשיכה בחיים עם המטען שהשאיר לה המפגש הזה. היא מסתובבת לאחור, דבר שלקחתי מאשת לוט, וצופה בטרגדיה- במות האישה. היא מסתכלת לכאב בעיניים ואולי דווקא תתחזק מזה?


מעבר לזה, יש לי תודעת מוות מאד חזקה ואני חושבת שזה יותר קרוב לאמת שהאישה תמות בסוף המפגש האקזיסטנציאליסטי הזה. כי זה מה שקורה. מתים בסוף. זה מחזק אצלי את ההכרה בחיים".






תודה לרותי על המענה המעמיק בשאלות שלי. ולתיאטרון נוצר על החוויה המטלטלת


לעדכונים על מועדי הצגות של תיאטרון נוצר (ההצגה חסד הבאה מתקיימת ב-25.7) אפשר באתר או בפייסבוק.


*כל התמונות לקוחות מהבלוג של רותי אוסטרמן. צילומים: ניקול דה קסטרו