ירושלים של זהב – טיול לא שגרתי בעיר הקודש

אחרי הזנחה פושעת של הבלוג, מקווה למצוא את הזמן לעדכן יותר ולספר על לא מעט דברים מעניינים, שנקרים בדרכי.
שבוע שעבר, ארזתי תיק גב, דרכון, מצלמה וחברה משוגעת יודעת דבר בירושלים ועלתי על קו אגד בדרך לעיר הקודש. אחרי נסיעה צפופה, נחתתי די מהר לקזינו דה פריז הבר השווה מבית היוצר של "קפה מזרחי" ושאנן סטריט בלב ליבו של שוק מחנה יהודה התוסס. אחרי 3 קמפרי תפוזים כמה מזטים מעולים (עלי גפן טריים, טחינה ירוקה, נקניק טוב עם חרדל חריף שיוצא מהאף) נכנסו למוד של חופשה בחו"ל.

לתל אביבים המשתהים מחכה מזג אוויר נוח נטול זיעה, שוק מלא בכל טוב (פירות וירקות, מעדניות שוות ומסעדות שפשע לא לאכול בהם!). אחרי שהתחלנו להכיר את הניב המקומי ("לחזלש" – לחזור לשגרה), התחלנו להתקדם לכיוון המלון הממוקם בלב העיר העתיקה, ברובע המוסלמי – The Austrian Hospice. שער שכם הוא היציאה מנמל התעופה לכיוון סמטאות עם שלל רוכלים, מטעמים (פלאפל ברחוב, כנאפה) והרבה פולקלור ערבי (מילה יפה לצעקות של מבצעים בערבית).

 הליכה קצרה מהשער ומגיעים לדלת עץ כבדה שהיא הכניסה להוספיס. בניין עתיק, נזירי שהלינה בו מרגישה חזרה בזמן. מיותר לציין שרק תיירים מגיעים למקום המדהים הזה שכולו פינה וינאית בלב הרובע המוסלמי וכוללת מוזיקה קלאסית בבית הקפה, שטרודל תפוחים וינאי, שטיחים אדומים ופסלי מריה הקדושה בכל מקום. 

על הגג מחכה תצפית מעלפת של ירושלים העתיקה עם כיפת הכסף מצד אחד, כיפת הזהב מהצד השני וצריח של מסגד ממש מולנו. 

החדרים מרוצפים בדמקה, פשוטים, נזיריים, יפים ונעימים. הנוף מהחלון הוא כל מה שצריך (עם זאת כדאי להתכונן נפשית למואזין החזק מול החלון שהדביק אותי לתקרה). 

בערב, חוזרים למחנה יהודה ומתלבטים בין שלל מסעדות (מחנה יהודה, איטלקית וכו'). בדיוק גם הספקנו לפגוש את אוטואוכל – וואן גדול שהוא כולו מסעדה על גלגלים שמבטיחה בכל פעם מנה מסוג אחר ב-20 ש"ח וגם הרצאה מגניבה. בקיצור, בהודו לא כל כך שוקק כמו פה!
מיותר לציין שאת הערב סיימנו מדדות לפנות בוקר בין סמטאות העיר העתיקה, משתדלות לדבר באנגלית עד שהגענו להוספיס. 

למחרת, פותחים את הבוקר בחומוס לינה בעיר העתיקה, ממשיכים לכותל ולרובע היהודי ומסיימים בהמתנה למוסד הירושלמי "אזורה" – אוכל ביתי אלוהי, הכולל שלל תבשילים, קובה, חומוס, תוספות. כדאי להזמין מנוף אחרי הארוחה.

קצת לפני שהחלטנו לחזור לתל אביב, נאמר לנו שהכניסה לרובע המוסלמי נסגרה עקב קהל שהגיע לתפילת הראמדן בהר הבית של שישי. בשבילנו, זו רק סיבה להמשיך לדרינק באחד מבתי המלון היפים שיצא לי להכיר בארץ – The American Colony שכל כולו מבאיש מיוקרה. חייבים להודות שהכל שם בטוב טעם (חוץ מהמחיר!).

מבושמות ומרוצות יצאנו לכיוון שער שכם כדי להגיע לרובע המוסלמי. מה שהתברר כטעות איומה. כי בשער שכם נקלענו להמון אדם שנתקע בסמטאות ומוחץ אחד את השני – אלו שרצו לצאת מהשער ואלו שרצו להיכנס. אחרי 45 דק' מפחידות, דחוסות, מיוזעות שכמעט והתעלפנו בהן הצלחנו להגיע להוספיס לאסוף את התיקים. חוויה מפחידה לא לאגרופובים וחרדתיים. נחסוך מכם את התיאור של אותה חוויה שתחרט לי בזיכרון לעוד שנים ארוכות, ורק אמליץ לברר מתי נערכת תפילה כזו ולנסות להימנע מלהיכנס לעיר העתיקה בזמנים הללו. אלא אם למישהו מתחשק חוויה אנתרופולוגית או שהוא חי על הקצה.

לסיכום, שעה נסיעה מכאן יש עיר שאלפים נוהרים אליה מכל העולם, ואנחנו פשוט ביטלנו אותה. עיר מורכבת, מעוררת פולמוס, לא קלה אבל כל כך יפה. יש בה כל כך הרבה מה לראות, לעשות, לבקר, לאכול. וזה פשוט פספוס לוותר על כל מה שיש לה להציע. רק אל תשכחו קרדיגן לערב (מניסיון!). 

פוניה מתבשמת בפסטיבל היין בירושלים

אוסקר ויילד פעם אמר ש"כדי להכיר את האיכות והמקור של יין, אין זה מן ההכרח לשתות חבית שלמה." על הרעיון הזה מתבסס כל הרעיון המדהים של פסטיבל היין, שכל מהותו היא האפשרות לטעום ולהתנסות במגוון יינות רחב, בטעמים רבים ושונים ובתוצרתם המובחרת של מיטב היקבים בישראל. תייר מכוכב אחר וודאי היה חושב שירושלים הפכה במחי יד לפרובאנס או לחבל ארץ יינני בצרפת. כל כך הרבה יקבים וכל כך הרבה יינות משובחים. החזה הישראלי מתנפח מגאווה.


מעבר לאווירה האיכותית שהמקום השרה, מזג האוויר הירושלמי המושלם (לא סתם שרים "אוויר הרים צלול כיין") והמוזיקה הקצבית והקלילה שהתנגנה במקום, היה אפשר לראות ולהתרשם ממגוון כל כך רחב של אנשים. צעירים, מבוגרים, תיירים, דתיים.. כולם רווים ביין וראשם סחרחר.
דבר שהעלה בי חיוך. קצת אלכוהול בדם וכולם הפכו למסבירי פנים זה לזה. ברוח הציטוטים: "יין ישמח לבב אנוש...." (אתם תמשיכו כבר).

מהרגע שכוס היין נתחבה לי ליד בכניסה ועד לרגע שהחזרתי אותה (בקושי רב) הספקתי לעבור במרבית היקבים ולהשתכשך בין הדוכנים. בין היתר תפס את חיכי השרדונה של יקב צובה (יקב שלא הכרתי בכלל). אך מבין כולם, אי אפשר היה להתעלם מהביתן המואר והמעוצב של יקבי כרמל. כיאה ליקב הכי גדול בארץ, הם הציגו ביתן גדול ומרשים שהתנוסס בגאון ממעלה הגבעה על כל השאר. ולא בכדי, היקב חוגג השנה 120 שנות בציר. מספיק לחלוף על פני הקיר ההיסטורי שהוצב בביתן כדי להרגיש גאווה על מסורת יין ישראלית משובחת של שנים.

אני משוחדת. את הסדרה האזורית אני כבר חובבת זה לא מכבר. אך זו הייתה הזדמנות לטעום ולהתנסות ביינות נוספים של היקב ובעיקר ביין הדגל – יתיר. גם מי שלא מבין כל כך ביין (כמוני) לא יכול היה לפסוח על קיר המותג המואר בחזית הביתן. דפדוף בפרוספקט של היקב חשף בפני את הפרסים הרבים שזכה היין בזכות רבה!. והטעם לא אכזב.

את הערב סיימתי אדומת לחיים ומחויכת (בלי יכולת לשלוט על זה ממש..). מה שבטוח ישנתי טוב באותו הלילה!. מי שעוד לא הספיק לבקר, מומלץ בחום! קצת לצאת מהשגרה התל אביבית (והלחה), להרגיש קצת תרבותיים עם כוס יין מסובבת ביד והבעת פנים אנינת טעם במיוחד.