פוניה מתעטרת בעדיים

נהוג להגיד שתכשיטים הם ידידיה הטובים ביותר של האישה (עכשיו זה הזמן של כל הגברים להנהן). ולא בכדי, אין אישה שלא אוהבת תכשיטים, אין אישה שלא תעבור ליד חנות או דוכן תכשיטים ותציץ ולו לרגע קט. ג'רום אמר פעם בספר שלו ש"אישה תקנה כתר יהלומים ותתרץ זאת בכך שחסכה בהוצאות של כובע", וכולנו יודעות עד כמה זה נכון! אין יום שאינו מתאים לרענון תיבת התכשיטים שלנו.
ובכן, תיבת התכשיטים שלי זעקה ממש. אוסף מגובב של תכשיטים חסרי ערך חלקם הם כבר בגדר מזכרות מתקופות: תקופת ה"בואו נתחבר לטבע" – סטייל בומבמלה – עגילים ארוכים, שרשראות חרוזי עץ בומבסטיות, שלל צמידים. תקופת ה"זוהר" – כל הנוצצים והסינתטיים למיניהם. תכשיטי תאילנד – כל הפיצפקס שקניתי בבסטות ועכשיו זה כבד מידי לאוזן ולצוואר, עמוס מדי בחום התל אביבי או "מה לעזאזל חשבתי לעצמי שבחרתי את הדבר הזה?!".

בקיצור, שממון של ממש!

מה יותר מושלם לרענון תיבת התכשיטים המאכזבת ולריקנות באוזניים, צוואר, ידיים מאשר מכירה ביתית של רוני. רוני מורג, ההוגה ומעצבת של המותג RONIMO היא לא רק תכשיטנית, היא אישה בשליחות. כשתחקרתי אותה קצת מאיפה הכישרון והיוזמה לעצב תכשיטים בצנעה, גיליתי שהתכשיטים של רוני, ממש כשמם הם MAGIC JEWELS. מרבית התכשיטים מעוטרים עם סמל הבית – סמל עתיק יומין המופיע בודהיזם הטיבטי, שמשמעו קשר אהבה אינסופי, "המביא למימוש הזוגיות והשותפויות שבחיינו" (מתוך דף ההסבר המצורף לתכשיטים).
אני כבר רואה את כל הספקנים מצקצקים בלשונותיהם. לא, זה לא תרגיל שיווקי ניו אייג'י. תחושת השליחות והאנרגיה שמשקיעה רוני בתכשיטים מעבירה לנו, לציניים, הפסימיים וספקנים, משהו אחר. אני לא רוצה לפתוח פה אגדה אורבנית, אבל עדויות (שנאספות מידי יום) נוטים לקשר את התכשיט עם אנרגיה חדשה של אהבה בחיי הזוגיות. אבל זה הערך המוסף של התכשיט, אין זה מה שגרם לי לרכוש. על אף שבימים, שכל דבר הופך לייצור המוני צרכני, תכשיט עם ערך מוסף הוא משהו באמת יקר ערך. אבל בשבילי לא זה העיקר. בתכשיטים האלה הושקעה מחשבה, אנרגיה, ומעשה של ידיים אוהבות לחומר, לכלי שהופך ליצירה שניתן לענוד. ועבורי זה מה שגורם לתכשיטים להיות MAGIC JEWELS.



ניחוח של פעם

התכשיטים ניחנו בפשטות, מינימליזם, לא עקר, מינימליזם שהוא הבנה של פונקציונאליות, שתכשיט צריך לשמש בחיי היומיום שלנו. אין פה שימוש במתכות או חומרים גרנדיוזיים. אלו הם תכשיטים שאפשר לענוד "ולשכוח מזה שהם שם" כמו שרוני אומרת. לקולקציה העכשווית יש נגיעה וינטאג'ית אבל לא מוגזמת, א-לה אפרת גוש (כשיש לה יציאות), אלא סגנון המלווה ברומנטיות קלה. עגילים בדוגמה ויקטוריאנית בצבעים נעימים ובהירים (תכלת, ורוד בהיר), שימוש בפנינת מים מתוקים על שרשרות זהב דקות, וטבעות קלאסיות, פרחי פלסטיק וסיכות לדש הג'קט עם תמונות ישנות של ילדים וכדורים פורחים. על אף, הרוויה העיצובית בסגנון הזה (עיין ערך הצלחתה המסחרית של תכשיטי מיכל נגרין), זה עדיין לא הפך למאוס. הסיכות של רוני דווקא מצליחות להישאר אותנטיות וייחודיות ולא נראות כחיקוי, או כהעתק של משהו אחר.

עדכון שלל

אז ככה:

1 שרשרת זהובה עם פנינה

1 עגילים ויקטוריאניות

1 טבעת פנינה

1 סיכה

מרוצה ונלהבת חזרתי הביתה עם אוצרות חדשים לקופסה שלי. איך גבי אמר לי באותו הערב: "את נראית כמו ילד קטן שמתלהב מהצעצועים החדשים שלו"!.





פוניה מהרהרת על פייסבוק - רשת אנטי חברתית

בתור מי שנושמת וחיה ברשת החברתית במשך רוב שעות היממה, יוצא לי להיחשף לצדדים שונים ברשת החברתית, אם נתמקד יותר, בפייסבוק. התחושה שלי היא שלאחרונה גולשים מנצלים את כוחם ברשת החברתית בצורה שלילית ואפילו אנטי חברתית. במה זה מתבטא?

זה לא מכבר שארגונים, מותגים וחברות מסחריות התחילו לנתב את אפיקי הפרסום לדיגיטל ולרשתות חברתיות בפרט. המשפט החוזר על עצמו מפיהם של כל "מומחי הרשת החברתית" שצצים כמו פטריות אחרי הגשם הוא : "אם אתה לא שם, אתה לא קיים". ויש בזה מן האמת, במידה מסוימת, למרות שדעתי האישית היא שקמפיין ברשת חברתית לבדו, לא יצליח לגרום למהלכים גדולים ורציניים עבור המותג, אלא רק בסינרגיה של כל אפיקי הפרסום (מה שמותגים גדולים נוטים לעשות בהצלחה והרבה מותגים בינוניים לא). למרות שנתקלתי בעסקים קטנים שעושים בעיני עבודה מדהימה בפייסבוק מבלי להשתמש באמצעי פרסום און ליין אוף ליין אחרים כמו הפעילות של PLASTIC DOLL, שאני אישית אוהבת ונהנית ממנה. והיא גם מצליחה, לטעמי, להגיע ולהתאים את עצמה לקהל יעד ממוקד יחסית. אבל זה לא פוסט שעוסק בהמלצות לפעילות ניו מדיה מוצלחת.

עבורנו, עבור הלקוחות, הצרכנים המעבר לפרסום כזה הוא דבר גדול, שמקנה הרבה מאוד כוח לגולש ולצרכן. וזה, בגדול, כוח חיובי!. סוף סוף יש לצרכן יכולת להשפיע על המותגים והארגונים הגדולים, לנהל איתם שיחה, להשמיע דעתו ולהפוך לחלק חשוב בתהליך הצריכה. להשפיע על תהליכים במותג, להשמיע העדפותיו ולקבל גם הטבות. גם בארגונים שהם לא צרכניים, הגולשים יכולים להתחבר ולהיות מזוהים, פעילים ואקטיביים עם ארגונים שקרובים לליבם.

אבל מה קורה כשהגולש מתחיל להבין את הכוח ולנצל אותו לרעה?. בעיני, מה שקורה ברשת החברתית הוא בדיוק מה שקרה בטוקבקים. בהתחלה, הטוקבקים היו אמצעי חשוב מאוד לחופש הביטוי, ליכולת של צרכן המידע להיות מעורב ולהיות אקטיבי ולא רק פאסיבי, לא להיות תלוי באמצעי מדיה מסורתיים כדי להפיק מידע. אח"כ זה הפך למסדר נאצה, לעיתים אפילו הסתה, אלימות מילולית וניצול מוגזם של הקלות הבלתי נסבלת של היד על המקלדת. גולשים ניצלו את האנונימיות שבטוקבקים ופשוט הפיצו רעתם בכל מקום, "צלבו" כותבים ועיתונאים ובעיני, פשוט פרקו אגרסיות בתגובות שרשרת.

ברשת החברתית זה עוד יותר גרוע, הגולשים כבר לא אנונימיים. ואני עדיין לא מצליחה להבין איך אנשים מסוגלים להתבטא בצורה כל כך דוחה על דפים של ארגונים ומותגים כשפניהם ושמם מזוהים, מבלי להתבייש בעצמם. זה מתחיל, בתלונות מוגזמות וחסרות שחר על דפי מותגים, הכוללים תיאורים מגעילים, האשמות מכפישות, כדי לקבל פיצויים והטבות. זה ממשיך, בתגובות מתגרות ובחמדנות בלתי נדלית לשובר מסכן בשווי חמישים ₪. כמובן, שבארגונים נזעקים, ואז יש דילמה, האם לצנזר את כל אותם התגובות, ואז להסתכן במסע של הסתה וזעם מצד אותם "גולשים" שצונזרו, לכאורה?, או להשאיר את התגובות, לפנות בפרטי ולנסות להוריד את התלונה הכי למטה בדף. עצם, העובדה שאנו כבר חוששים "לפגוע" בחופש הביטוי לכאורה של הגולשים הופך למקום של חולשה, ושל ניצול מוגזם של אותם גולשים.

מעניין לראות מגמה של הצטרפות לדפים ש"אפשר להשיג מהם משהו" והם דפים שהפכו להיות מעבדה לזיופי לייקים, לפרופילים בדויים ולמסחרה בהצבעות. בדפים של מותגים מעטים שמצליחים גם להפיק תוכן מעולה, בעיני, כמו הדף של קסטרו לדוג', יש הצטרפות המונית, גם מבלי ניסיונות שוחד של טיסה, ארוחה, טלפון וכו'. ויש מותגים שהם פשוט לא מותגים מושכים מספיק בשביל שיצטרפו אליהם ואין להם מספיק אומץ ורצון להשקיע כסף בשביל ליצור פעילות פורצת דרך. בחו"ל ההזדהות עם ארגונים ברשת היא אחרת לגמרי. שם ניתן לראות קהילות גדולות גם בארגונים ללא מטרות רווח (אולי בארץ ארגונים כאלה לא עושים עבודה מספיק טובה) לדוג' chase שאליו הצטרפו מליונים של גולשים בפייסבוק.

את הדבר השני אני מגדירה, כ"תגובת העדר השלילית". מעניין שכשגולש "יוצא" על מותג, מוצר או ארגון, מיד נדלקים עוד עשרות הגולשים ורצים לתמוך בו, להסכים איתו, להמשיך בשרשרת הכפשות, תגובות מוגזמות ומנופחות, ולמסע אנטי בדף. ואין ספק, אני האחרונה לומר שצריך להימנע מלהביע דעה. להיפך, זה המקום הנכון למחות נגד עוולות, למחות עבור העקרונות שלך. אבל יש גבול. רוב התגובות של כל האנטגוניסטים הללו הם לא מבוססות, הם פרי אימפולסיביות, ופרי היצר האנושי המסריח לרוץ בעדר אחר מסיתים (להבדיל אלף הבדלות, לא חסרים דוג' בהיסטוריה לדברים כאלו). בנוסף, כשמנהל הדף עולה עם תגובה רשמית, מנסה להסביר, להבהיר – אף אחד לא שומע, זה כמו אחד נגד מאה, לדבר בחדר של צעקות. ברגעים האלה, האטימות של האנשים הכי מדהימה אותי. התגובות שרשרת שלהם לתגובות רשמיות לא קשורות, לא רציונליות בכלל לתגובה המנומקת שהועלתה.

רגע אינטלקטואלי – בלי לחפור יותר מדי. יש גישה שלמה בסוציולוגיה שנקראת פונקציליזם (פרסונס), שבעצם אומרת שלכל דבר יש פונקציה, צורך שהוא ממלא. אין ספר שאפשר לראות ברשת בכלל, ובפייסבוק בפרט מקום פונקציונאלי לפורקן מתחים בחברה, לביטוי כעסים ותסכולים. אבל זה בדיוק העניין, אתה מתוסכל, תפתח בלוג ותזיין את השכל על מה שבא לך, כתוב פתק בפרופיל האישי שלך, אל תהפוך את שאר הרשת לשק חבטות. זה הקטע, שמעטים מעזים לכתוב בפרופיל שלהם דברים כאלה. או לכתוב שהם שלשלו את חייהם (וסליחה על התיאור) בשביל לקבל חתיכת המבורגר. זה פתאטי. זה ישראלי. וזה ממש אנטי חברתי.

הדוג' שהכי נגעה ללבי הייתה בחברה להגנת הטבע. לפני כשבוע וחצי יצאה בידיעות אחרונות ידיעה שהחברה להגנת הטבע בעד ירי בחתולים. בואו נחשוב רגע, מדובר בעיתון הכי צהוב במדינה שימכור את אימא שלו בשביל סקופ, מדובר בחברה להגנת הטבע – מה הסיכוי שארגון כל כך ותיק ששנים דואג לטבע ולסביבה יצהיר דבר כזה – מה הסיכוי שהאמירה הזו היא פשוטה כמשמעה. אז זהו, שהרשת הייתה כמרקחה. הדף התמלא בהצהרות נאצה "אתם כמו היטלר", "החברה להגנת הטבח", למרות ההסברים המפורטים שהועלו לדף, לא הייתה שוב התייחסות עניינית לדברים. אלא רק הצהרות מנופחות ורגשניות ("אני בחיים לא אצטרף אליכם"). לא עזרו הסברים, הבהרות, כלום. דווקא במקום שניתן לערוך בו דיון ענייני ומעמיק, לשמוע ולהשמיע דעות, ברשת החברתית, זה הפך לסוג של הפגנה על פתחי הדף. במקרה הזה נמחקו כל התגובות מהדף מתוך הבנה שלא ניתן לערוך דיון אמיתי בנושא בתוך כל העליהום הזה. רק לאחר שהודעה מסודרת יצאה מארגון "תנו לחיות לחיות" על הפגישה עם החברה להגנת הטבע בנושא, החלו להירגע הרוחות. ואנשים פתאום נדמו, השתתקו לגמרי. התכנסו בתוך עצמם, אני מאוד מקווה שחלקם מתביישים בעצמם על הצורה שהם הגיבו והתבטאו.

מעניין שלדברים חיוביים אין ממש "תגובת עדר חיובית", מה שלדעתי מאפיין את ה"ישראלי המכוער" שגם הופך ל"פולנייה" ברשת ומתקטנן על כל דבר, כי בכמה עמודים בחו"ל שיצא לי לסקור, ניתן לראות שרשורי פרגון ארוכים, שיח פורה וחיובי על הארגון, על המותג. אז למה כאן זה בדיוק הפוך? אולי זה משום שלישראלי קשה לפרגן, קשה להחמיא. אולי אנחנו פשוט הפכנו לאנשים מרירים, מתוסכלים שרק מחפשים מקום ללכלך עליו, מישהו לנקום בו. אולי פשוט הפכנו לבעלי תרבות מתגוננת וחשדנית. ואולי אנחנו פשוט לא ממש יכולים לנהל שיחה, אנחנו יודעים רק לצעוק ולעשות סקנדלים.





מישל וולבאק, זונות תאילנדיות ותיירות מין - פוניה קוראת ומהרהרת

מסתבר שלקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים" של מישל וולבק בתאילנד מציב אותך בבעיה ממש קשה. מעבר לעובדה שמדובר בספר מטלטל שגורם לך לראות את הכול באור אחר, זה מציב את תופעת הזנות ותיירות המין בתאילנד לא כדבר מבדח של מה בכך בו אתה נתקל מדי ערב, אלא כתופעה שממש גורמת חוסר נעימות, חוסר נוחות. דווקא משום שוולבק מצביע על ההתמסחרות של המין בעולם המערבי ועל הפיכת המין לקפיטליסטי. לפי וולבק, התוצאה של החירות המינית בעולם המערבי היא התחרות המינית הפרועה עד כדי הגדלת הפערים המיניים. אריק גלסנר שכתב מסה מעלפת על הספר מגדיר זאת הכי טוב: "המין לא הפך במערב למוקד של עונג, אלא לפתיחת שדה חדש של תחרות נרקיסיסטית בין אינדיבידואלים על מידת האטרקטיביות הגופנית שלהם ויכולת הפיתוי שלהם". במילים פשוטות הכול הפך להיות לתחרות של "כמה זיינתי\מזיין" – (תחרות על כוח הפיתוי – בד"כ אצל גברים), "עד כמה אני כוסית\כמה גברים יתחילו איתי" – (תחרות על יופי הגוף – בעיקר אצל נשים – וולבק מצביע שזה ל-2 המינים דווקא. והתחרות קשורה גם לניסיונות ההרסניים שאנחנו עושים כדי להישאר צעירים. ה"שוק" הצעיר עולה על המבוגר).

טוב, אז תגידו שאני יפת נפש. אבל קריאה בספר הזה מטלטלת ומשנה את כל הזוית ראייה בנושא בייחוד בתאילנד, שם זה מתבטא בצורה הכי ישירה, בוטה ונראית לעין. הליכה בסטריט בר של קוסמוי מדגימה את הקפיטליזם המיני הזה בשיא כיעורו. צפייה קלה בזונות שמסביב משקפת היררכיה – הזונות המכוערות והמבוגרות נדחקות לצד, מחכות ל"פירורים" והזונות היפות נמצאות בקידמה, עטות על הטרף. יש שיגידו שזה עניין של היצע וביקוש, ואנחנו ה"מערביים הלבנים" די צבועים, נלחמים במדינות שלנו נגד תופעת הזנות, אבל טסים למזרח כדי לצרוך אותה בבהמתיות (תשע בבוקר, כולם ישנים, חוץ ממי שעוזב את האי, בארוחת הבוקר יושב לו איזה צ'ארלס – בריטי מזדקן, חרמן ואימפוטנט ואוחז ב-2 נערות צעירות, אחת מכל צד, מחכה שהוויאגרה תעלה לו לראש). לא סתם תיירות המין בתאילנד משגשגת.

בכל מקרה, בעיני וולבק מין כבר לא מסב לנו עונג, גם המיניות הפכה למשחק של כוח, להתרברבות או כפי שגלסנר מנסח זאת: "המיליונר רוצה להיות מילארדר לא מכיוון שהוא יוכל במיליארד שקל להנות יותר מאשר ממיליון. הוא מעוניין במיליארד על מנת לגבור על המיליונרים האחרים. להגיע ל – top. זהו בדיוק המצב בתחרות המינית. עיקרה הוא לא הגברת התענוג אלא הניצחון על היריבים המיניים".

אז מה הקטע של הספר הזה? אני מזהירה! זה לא ספר קליל ופשוט. זה ספר כמעט אנתרופולוגי, מעבר לעלילה יש ממש ניתוח של השינויים ההיסטוריים בעולם המערבי. יש שיגידו שוולבק הוא קיצוני, יכול להיות, אבל הוא ממש מתעד תהליך שעבר עלינו בעשורים האחרונים, והוא כמובן מראה לנו עד כמה אנחנו לא מאושרים, ואף מסביר למה. יכול להיות שהוא גם פשוט לא חרמן בעליל, אבל הוא עדיין צודק בהרבה דברים. המין, השחרור המיני והתחרות המינית הזו הרסה את היכולת שלנו לאהוב בן אדם אחד.

קריאה על התרבות התאילנדית מעלה גם צדדים אחרים. הזונות התאילנדיות באיים הן למעשה נציגות גאות של המשפחות העניות ביותר מצפון המדינה. הזונה מפרנסת את משפחתה והופכת לגיבורה בכפר שלה. הזנות שם כ"כ גלויה שאפילו במקומות מסוימים אומרים שהתאילנדים כלל לא מתביישים בזה. זה קצת סותר את הזונה הצעירה כל כך שראיתי באחת המסיבות, מעווה את פניה במאסה לנוכח הבחור האירי המיוזע שמתעקש להתמרח עליה. כמו גם, שיש שמסבירים את הריבוי בליידי בויז באמונה הבודהיסטית שכל אחד מאיתנו נולד עם חלק נקבי וזכרי, והליידי בוי הם בעצם זן נדיר וקדוש שמבטא את שניהם. זה קצת סותר את השלט הזה שנתקלתי בו באחד הבארים.

לסיכום, אם אתם מחפשים משהו אסקפיסטי, נעים ומתקתק לקרוא – וולבק הוא ממש לא בשבילכם. אבל אם אתם רוצים לחשוב קצת, לגרות את התאים האפורים, וקצת לראות זווית הסתכלות מבריקה ממי שנחשב אחד האינטלקטאלים הגדולים של תקופתנו, אז אתם חייבים לקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים". מה שבטוח, שום דבר לא יראה לכם אותו הדבר אחר כך.

פוניה לומדת את רזי הבישול התאילנדי

הפלגה קצרה בלונג טייל מהחוף המרכזי של האי קופיפי בתאילנד, חושפת רצועת חוף מבודדת בצד השני של האי. אם עד עכשיו חשבנו שתאילנד זה Heaven, אז זהו כנראה שלא מספרים את כל האמת. את הצבע התכול טורקיז של המים קשה מאוד לתאר או לתעד בתמונה. כנראה שמגבלות הטכניות של מצלמה לא מצליחות להעביר יופי כזה, שחייב להיות נוכח בו כדי להבין ולהשתאות (אחח מה הייתי נותנת בשביל להיות שם עכשיו).

הצד הזה של האי מפותח הרבה פחות, בנוי הרבה פחות ומתוייר פחות. 4 ריזורטים יוקרתיים ממוקמים זה לצד זה. אבל הזיבולה הוא סוג של חזרה בזמן לעומת האחרים. עם ההגעה לחוף ממתין כבר נציג המלון, שכבר יודע מי אנחנו כמובן, ועומל כדי שפיסת בד מרכושנו לא תירטב. מיד אנחנו מקבלים מגבות חמות להתרעננות, welcome drink, ועוד שלל הפתעות. בואו נגיד שגם במלון הכי טוב בארץ אין כזה שירות.

החדרים הם בקתות עץ מבודדות, חצי פתוחות המעוצבות בסגנון קולינאלי עתיק. עם מקלחת חיצונית, ופינת איפור קלאסית. החצי הסגור מוקף ויטרינה של חלונות ובמרכז מיטה כבירה עם כילה. לא סתם הסלוגן של המקום הוא: Step back to simplicity. התחושה היא בהחלט חזרה בזמן, למקום שהזמן לא משחק בו תפקיד (רק כסף ;). מוקפים ביער טרופי, רחשי בעלי חיים לא מזוהים, ושקט נעים, אימצנו את הזיבולה כמקום הכי מדהים שאי פעם ביקרנו בו.

בין שלל האטרקציות של המקום (מעבר לספא מדהים, טיולים פרטיים למקומות מבודדים, שקט ושלווה בלתי נדלים) ניתן להירשם לשיעור בישול פרטי עם השף התאילנדי. שף המלון הוא בכלל בריטי ממנצ'סטר שמבסס את התפריט על French cousin , מעבר לכך יש גםאת השף התאילנדי המתמחה בכל המנות התאילנדיות.

התייצבתי בצהריים ברחבה של המסעדה הממוקמת מול הים. שם הופתעתי לגלות שסידרו לי שולחן גדול, מול הים, עם כל המצרכים מסודרים בקעריות קטנות, כיריים מבהיקות. בקיצור, ממש סצנת בישול שלא מביישת את "טעמים". לי המתין שף, מתרגם ואחראית קשרי אורחים שנשארה רק כדי לתעד אותי מבשלת. מיד טרחו סביבי כולם, מהבר הגיעו אלי קוקטיילים, והפכתי עבור עובדי המטבח לאטרקציית היום.

מה בישלנו?

- מרק טום יאם – המרק התאילנדי המסורתי אליו הוספנו הרבה לימון, למון גרס, שמן דגים (מסריח) וסוג של שורש מאוד דומה לג'ינג'ר שנקרא גילגה. בסוף הוספנו 3 ג'מבו שרימפס שמנמנים לבישול קצר.
- עוף בקארי ירוק עם חצילים ועלי בזיליקום– החצילים התאילנדיים הם מאוד קטנים וירוקים. הם ממש לא דומים בצבע ובמרקם לחצילים בארץ. הסוד של הקארי התאילנדי הוא שזה לא אבקה, אלא תערובת רטובה של קארי עם צ'ילי.
- סלט תאילנדי קר המורכב מירקות חיים, ובקר צלוי פרוס לרצועות, עם רוטב פירות ים וצ'ילי (מעין רוטב סמיך כזה שמגיע בבקבוק גדול).

מתכון למרק המסורתי טום יאם:

120 גר' שרימפסים בינוניים (skinless)
15 גר' למון גרס קצוצים
20 גר' בצלי שאלוט קצוצים
5 גר' עלי לימון מקומי קצוצים (kaffirlime leaves - לימונים הגדלים בתאילנד ובמזרח הרחוק הגדלים על שיחים והם בעלי עלים ארומטיים, משתמשים בהם המון בבישול אסיאתי ובייחוד במטבח התאילנדי).

10 גר' שורש גלנגה קצוץ – צמח ממשפחת הג'ינגר (מאוד פופולרי במנות תאילנדיות)
60 גר' פטריות קצוצות (straw mushroom – פטריות הגדלות באסיה)
20 גר' מיץ לימון
1 כף רוטב דגים
2 כפיות סוכר לבן
20 גר' רוטב צ'ילי (במרקם של רוטב ברבקיו)
2 כפות אבקת מרק עוף
עבניה חתוכה גס

הכנה - מנה אחת) מרתיחים מים בסיר קטן. מוסיפים את הגלנגה, שאלוט, למון גראס, עלי הלימון, רוטב צ'ילי. נותנים לזה לרתוח 2 דק'. מוסיפים את השרימפסים לבישול של 3 דק'. אח"כ מוסיפים את רוטב הדגים, והלימון לסיום כדי להוסיף לטעם ולריחות. מקשטים בצ'ילי פרוס טרי וכוסברה קצוצה מעל.

תובנות מהשיעור:

- בבישול התאילנדי אין בכלל מלח.
- מלבד לסוכר יש בתאילנד סוכר המופק מעצי דקל – זו עיסה חומה כזו ורטובה, מאוד מרוכזת.
- התבלין העיקרי – צ'ילי על כל נגזרותיו – פלפל אדום פרוס (משמש גם לקישוט), רוטב צ'ילי (במרקם של רוטב ברבקיו), רוטב פירות ים וצ'ילי, קארי עם צ'ילי, אבקת צ'ילי (בד"כ מוסיפים מעל).
- שימוש רב בירק טרי– קרפס, בזיליקום, למון גרס, ועוד.

את השיעור קינחתי בקוקטייל טום יאם (כן, יש גם קוקטייל כזה מסתבר) – מרטיני עם צ'ילי חי פרוס בפנים) ועוד כמה דברים שלא קלטתי. תפסתי אחלה ראש, אבל חרכתי את הושת לשבוע!.

למי שכבר נפשו חשקה בארוחה – מוזמן לשלוח לי מייל לקבל את שאר המתכונים.



פוניה חורכת לשון – קולינריה תאילנדית

תאילנד היא מעצמה תיירותית, לא קשה להבחין בזה. בייחוד שמבקרים בה פעם אחרי פעם ניתן כבר לראות את התפריטים במסעדות שהופכים ליותר ויותר מערביים. בביקור הראשון שלי בירכתי על כך. כמה כיף למצוא כל כך רחוק מהבית שקשוקה במסעדה הקרובה למלון בקוסמוי. ריחות הביוב הזורם ברחובות ברוב המקומות גורמים לך להרגיש שלא ממש כדאי לאכול את המטעמים התאילנדיים, והפחד מקלקול קיבה אורב בכל פינה. אז כן, את הביקור הראשון שלי העברתי בעיקר באכילת פיצות, בורגר קינג, ארוחות בוקר אנגליות ושאר הג'נק פוד המערבי המוכר. בעיקר זכיתי לקיטונות בוז מצד בן זוגי על ה"פרובינציאליות" שלי. לנסוע כל כך רחוק מהבית ולנחות על המסעדה הישראלית הראשונה בקופנגן שמגישה חומוס, פלאפל, קוסקוס ושאר מטעמי המטבח הישראלי. "מי ישמע לא אכלת שנתיים חומוס, כולה 3 שבועות". אני התעלמתי מהלגלוג והמשכתי עם הניגוב. אבל אחר כך הבנתי שיש בזה משהו. מספיק שכל הישראלים משתלטים על קופנגן וקוסמוי, עברית נשמעת בכל פינה והיא כבר חלק מהדיאלק של המקומיים, במלון כבר שומעים ברקע את שלמה ארצי או גרוע מזה קובי פרץ, וכבר קשה להבחין שאתה במקום אקזוטי רחוק מהמוכר והמאוס בכל פינה בארץ.

לכן, את החופשה הנוכחית שלי בתאילנד החלטתי להעביר בפתיחות קולינרית למטבח התאילנדי. (זה התחיל בשבועה מהארץ שאני אוכל רק מזון תאילנדי, אני חייבת להודות שקצת נשברתי בהמשך ואכלתי גם דברים מערביים).

התחלתי בלאכול את המוכר והידוע (בעיקר מהמסעדה המצוינת "בית תאילנדי" בבן יהודה – אגב מאוד מאוד קרוב למקור) – פאד תאי. איטריות אורז דקות מוקפצות עם ירקות, טופו, בשר\עוף\פירות ים וכו'. אכלתי פאד תאי בכמה מסעדות תאילנדיות אותנטיות (ברחוב, מסעדות עלובות שנראות כמו חור בקיר) אבל זה היה פשוט מדהים. עירוב של טעמים, אטריות בדיוק במידה הנכונה (לא רקות ודביקות ולא קשות) ומעל אפשר לפזר צ'ילי תאילנדי חריף חריף.
אבל זה באמת הכי קז'ואל. כדי לחקור ולהגיע ממש להארד קור הגענו לשוק תאילנדי מקורי. הכוונה לתאילנדי זה שלא היה בנמצא אף תייר אחד או מישהו שהוא לא תאילנדי. זהו שוק אוכל מקומי אליו נקלענו בטעות. סיבוב קצר בשוק הבהיר לנו עד כמה אנו לא שייכים. המראות היו קשים. דוכנים שלמים של מיני בשר (לא מקורר!!! מלבד לאיזה מאוורר מאולתר שמסתובב מעל הבשר בניסיון להבריח את הזבובים), המוני כלובים הנושאים בתוכם בעלי חיים שונים ומשונים, ספק חיים, ספק מתים. כמובן, שדוכני הפירות היו מרהיבים. פירות אקזוטיים טריים בשלל צבעים, ודוכני תבלינים עשירים. הבשר שבר אותנו (בעיקר הצחנה) ונסנו על עקבותינו.

בכל פינה כמעט בבנגקוק וגם באיים יש דוכן מזון של איזה מאמא תאילנדית, הדוכן הוא למעשה וספה שעליה מורכב מטבח נייד (לפעמים הם נוסעים תוך כדי שהשיפודים מתבשלים על המנגל). הדוכנים עמוסים לעייפה במטעמים שמאוד אהובים על התאילנדיים. בייחוד שיפודים של חלקים פנימיים, או שיפודי עוף ובשר. אטריות (מרק טום ים – המרק המפורסם), אפילו נתקלתי (בזעזוע) בשיפוד של רגלי תרנגול (4 רגלי תרנגול על שיפוד – קורע לב!). בדוכנים לא ממש היה לי אומץ לאכול. אבל בהחלט סעדתי את ליבי במסעדות תאילנדיות קטנות ופשוטות (די עלובות למראה) גם בקופנגן וגם באי קופיפי.

מאמא תאילנדית מבשלת על הוספה

בקופיפי הזדמנו במקרה למסעדה קטנה שנקראת "פאפאיה" (לא הייתי מגדירה אותה אסתטית) אבל מאוד ביתית ומזמינה. אני פונקתי בהר של אורז מוקפץ עם סויה וירקות, ובן זוגי אכל ירקות ושרימפס ברוטב צדפות (עם אורז לבן מאודה בצד – חובה בכל מנה כמעט). ברוב המסעדות מטבלים את המנות ב"Frange style" – הווה אומר מפחיתים את כמויות הצ'ילי בחצי.

ערימת האורז המוקפץ שלי - ברוב המסעדות המסורתיות המנות קטנות, כאן דווקא העמיסו

ירקות ושרימפס מוקפצים ברוטב צדפות

אין ספק שלאחר שבוע כבר התחלתי להתאהב במטבח התאילנדי. המרקים עשירים בירקות. הקארי הירוק והחריף הוא תענוג לחיך ויש מגוון של סלטים (חמים וקרים). שינסתי את מותני ונרשמתי לשיעור בישול תאילנדי בהנחיית השף של "Zevola Resort" באי קופיפי. על הריזורט תשמעו עוד בהמשך. בכל מקרה מדובר במטבח גורמה תאילנדי של ממש באחד הריזורטים הכי טובים באי.

על החוויה הקולינרית, בפוסט הבא...

מסעדת פפאיה בקופיפי - חור בקיר