ספרפונית - הטריטוריה של וולבק – על "המפה והטריטוריה"

לקרוא את וולבק זה כמו לצפות בסרט דוקומנטרי שהופך לפנטסי בסוף, ולעיתים הקול של וולבק הופך להיות מעין VOICE OVER מבעד לסיפור ולשוטים שעוברים בזה אחר זה. זה סרט דוקומנטרי מוגבל בגיל, כמו הסרטים שמשדרים בלילה ביס דוקו שתמיד עוסקים בסטיות של בני האדם.

אני חייבת להודות בגרופיות שלי. אני קניתי את הספר "המפה והטריטוריה" ביום שהוא נחת על המדפים בחנויות הספרים. למעשה, כפי שסיפרה לי המוכרת – אני בין הראשונים שהניחו את ידם עליהם. באותו שבוע כבר סיימתי לקרוא אותו – מסוג הספרים שאם מתחילים, יודעים שלעצור זה פספוס. ואחרי שהייתי נוכחת במפגש וכבר נכתבו כל כך הרבה ביקורות וראיונות עם האיש, זה מרגיש לי כאילו אני האחרונה שכותבת עליו.

הסיפור הפעם נסב על אמן צעיר, ז'ד, שחי עם אביו האלמן – ארכיטקט מצליח. ז'ד הופך להיות אחד האמנים המשגשגים והרווחיים ביותר בצרפת, בזכות תערוכה שכולה הגדלות של מפות מישלן מחבלי ארץ שונים בצרפת ותערוכת ציורים שנקראת "המקצועות הפשוטים" המורכבת כולה פורטרטים של אנשים ועבודתם. זה קצת גורם לי לחשוב – על הדמות גם ב"חלקיקים אלמנטאריים", הגיבורים של וולבק מקדישים את חייהם לעבודתם (גם אבא של ז'ד). ז'ד זוכה גם להכיר את וולבק הסופר עצמו שכותב לו את הטקסט לתערוכה.

את "חלקיקים אלמנטאריים" קראתי בתאילנד באובססיביות. ואולי משום שזה הספר הראשון שלו שקראתי (מאז כבר רכשתי את כולם כמעט) זה גם ספר שעשה לי משהו. ב"מפה והטריטוריה" הרגשתי קצת יותר ריחוק בסיפור. אולי בגלל שהוא נחשב לספר יותר מפויס הוא היה מעולה אבל לא כמו "החלקיקים האלמנטאריים" שגורם לך לראות את העולם במשקפיים אחרות לגמרי. אני רואה בהם קווים מאוד דומים – בשניהם מככב אנטיגיבור הסובל מנכות רגשית כזו או אחרת מסיבות שונות. בד"כ טיפוסים מופנמים, מתבדלים שחיים בשוליים עם קשרים חברתיים מעטים (מישל – בחלקיקים וז'ד - במפה), שניהם גדולים מהחיים, ואפילו הקדימו את זמנם והופכים בסוף לאגדה של ממש. מישל הופך לחוקר מפורסם ויוצר אבן דרך בפריצה המדעית במחקר, וז'ד הוא אמן שהופך למשפיעים ביותר שיוצר בטכניקות חדשניות (בלשון המעטה – רק התיאור הטכניקה היה קשה לדמיון ממש) וזוכה להצלחה מטאורית.

אבל הגיבורים האלה הם גם נזירים שפרשו מהחברה, גם כשהם היו בה – הם לא היו ממש שם. אצל שניהם – המיניות היא חלק זניח, מיותר – למעשה הא-מיניות שלהם (לא אימפוטנציה) היא לפי מוחו הקודח של וולבק, הארובה לבני אדם מובחרים – שהם אחד למיליון, שהם מביאים מעוף לאנושות בתחומם. ז'ד אמנם מצליח לייצר זוגיות יציבה פחות או יותר לכמה שנים אבל זו זוגיות שנידונה מראש לפרידה.

מה בעצם וולבק אומר לנו? הוא מטיף. מטיף על הקפיטליזם של המיניות. המיניות הורסת אותנו, מנוונת אותנו בדיוק כמו שכסף ושחיתות עשויים לנוון, להגביל, להשחית את חיינו למאבק בלתי פוסק ולא מאפשרים שום התעלות.

נדמה שגם וולבק עצמו נכנס לקטגוריה הזו. גם כשהוא מציג את דמותו שלו בספר הוא סופר מצליח נחשב וערירי המתגורר בבית דלוח באירלנד וחי חיים די אומללים שמסתיימים בצורה טראגית. נדמה שמי שמוציא את עצמו ממלחמת המינים וגוזר על עצמו חיי בדידות מזהירים -  מת גם במיתות בודדות מאוד. אין תקנה – גם הוא אומלל בחייו. איך שלא חושבים על זה העולם שמצייר וולבק הוא מאוד פסימיסטי – אין אופציה לאהבה, אין אופציה לחיים מאושרים באמת.

בניגוד ל"חלקיקים האלמנטאריים" נראה כי וולבק "התרכך" בעלילה והפחית במסות סוציולוגיות המנתחות את התרבות המערבית, ובחר הפעם דווקא להעמיק בפתולוגיות הרגשיות של ז'ד. יש עיסוק נרחב בנושא היחסים, האינטימיות בין אב לבנו – בין ז'ד לאביו. ניתן אפילו להרגיש ולו במעט את תחושת ההחמצה של היחסים הקרים והמרוחקים ביניהם.

בשני הספרים הנשים הן תפאורה – משהו שצריך לסמן עליו וי בעלילה. גם ז'ד לא ניחן בתשוקה יוקדת לנשים אלא יותר לאמנות שלו – לא נראה לי שוולבק הוא חובב נשים נלהב מעצם ההנחה: " מובן שכשהתשוקה הזו לא מכוונת אליהן אלא אל יצירת אמנות הן לא מסוגלות להבחין בכך" – הנחה מאוד פוגעת.

בהמשך, הספר נקלע לפרשייה בלשית לפענוח רצח – שנפתר בגילוי סאדיסטי סוטה במיוחד כאילו נלקח מסרט אימה "המסור". בקטע הזה וולבק מזכיר לי את טרנטינו, איך שלא יהיה, החלק האלים חייב להגיע מאיזהו מקום. נדמה, שאם הספר נעדר תיאורי מין מפורטים יש צורך בתיאור חולני אחר.

וכמובן אי אפשר שלא לחבב את המיזנטרופיות של וולבק (שנוכחתי בה מקרוב במפגש בסינימטק). מצחיק שאדם כל כך מיזנתרופ נערץ ע"י כל כך הרבה אנשים. אבל המיזנתרופיה הזו בסופו של דבר, כמו הדמויות של וולבק, היא כל כך מדויקת אך עצובה וטראגית. בדיוק כמו שוולבק אומר: "אנשים נבדלים אלה מאלה הרבה פחות ממה שהם סבורים בדרך כלל" כולנו זקוקים לאהבה כלשהי, למרות שהיא תביא עלינו עצבות כפולה.

לבסוף, הקפיטליזם. זה החלק המייאש, האנתרופולוגי ממש, שגורם לך להרים את המבט מהדף ולהסתכל סביבך – זה אובן הרגישות, אובדן המשמעות. משפט כמו: "זה מוצר יפה, מוצר מודרני; אתה יכול לאהוב אותו. אבל עליך לדעת שבתוך שנה, שנתיים לכל היותר, הוא יוחלף במוצר חדש, עם מאפיינים משופרים לכאורה. גם אנחנו מוצרים... מוצרי תרבות. גם אנחנו נידונו לתפוגה" פוגע ישר בבטן הרכה.

יש מעט סופרים עכשוויים לטעמי שמצליחים לרקוח מרקם סיפור כל כך רב גוני, מסקרן, מעניין, שגורם לך לחשוב אך גם להרגיש. וולבק הוא אחד מהם. אני כבר שתיתי את הגלולה הכחולה. עכשיו זו החלטה שלכם. 

פוניה פוגשת את מישל וולבק

שישי. צהריים. סינימטק תל אביב

הכניסה לסינימטק גדושה באנשים שצובאים על וולבק מכל כיוון חובקים את ספריו. כזאת קלמזי, ברור ששכחתי להביא את הספר, בעודי רצה לקנות אחד אחר שלא מצוי באמתחתי, לאכזבתי וולבק מתרומם ומתחיל ללכת לכיוון האולם מוקף בפמלייה ובעדר מעריצות מאופרות שממהרות להדליק את הפלאש ומתעדות אושייה תרבותית נחשבת (לרגע היה נדמה שהן טעו והתכוונו להגיע להשקה של ליידי גאגא), מבין שאריות המתאבנים וכוסות היין הריקות, אני מצליחה לצלם את דוב'לה גליקמן מנסה לטעום קצת מהתהילה האינטלקטואלית.

באולם, התרגשות מדבקת. וולבק עולה לבמה ויש לי סוף סוף זמן לבחון אותו כראוי. ללא ספק, כל כך מתחבר לי לספרים. מבטו שמוט, הוא לבוש מרושל מאוד בחולצה תכולה שתחובה במכנסיו הגדולים עליו יתר על המידה ומוחזקים בחגורה מהודקת. מעיל רוח שחור ודהוי, תיק גב. הוא ללא ממש מביט בנו בקהל, נדמה שהוא רוחש לנו מעט בוז על ההתרגשות שלנו, על הציפייה הנלוזה שלנו לשמוע את דבריו, על ההשתוקקות הפתאטית שלנו לטעום קצת מה-wisdom. המבטים הקטנים שהוא מגניב לקהל מאוד משמימים, הוא נראה קצת עייף ואדיש ואף לועג לכל ההמולה שמסביב. כל הזמן שמדברים עליו (שגריר צרפת בישראל, מו"ל בבל שריגש אותי בהתלהבות האמיתית שלו למעמד) הוא שותק. בקושי מגיב. ארשת פניו מרוחקת כאילו גם עכשיו הוא מסיק מסקנות בנוגע לטבע האנושי, כאילו גם זו סיטואציה שמנותחת לפרטי פרטים בהבחנות סוציולוגיות במוחו הקודח. ואולי הוא היה משעומם למוות וחיכה שכל הקרקס הזה יסתיים.

צויין שהוא רצה לפגוש את קוראיו, לאמיתו של דבר זה לא היה נראה כאילו הוא ממש רוצה לפגוש אותנו, זו מעין מטלה שמחובתו לבצע מתוקף החוזה או יח"צ של ספריו.

השינוי חל כשרונית אלקבץ החלה להקריא קטעים מהספר, קטעים שבינו לבינה. על אף שהיא קראה בעברית הוא עקב וידע היכן היא נמצאת. נדמה שהוא מכושף לקריאה הדרמטית והסקסית שלה. היא פונה אליו בדיאלוג, מטה את הראש קצת אליו, הוא משועשע משיב את ההמשך בצרפתית. נדמה שהוא נהנה ממנה, מצטחק עמה קלות. מי יודע אולי נמצא את דמותה בספר הבא.

אחר כך הגיע שלב השאלות. רובן צפויות. כמובן שהוא נשאל על זיקתו לישראל ותמיכתו בה (אנחנו חייבים לעגן את ההקשר הלוקאלי, כמה פרובינציאליים אנחנו חייבים להיות). ואז מגיע שלב השאלות ה"אינטלקטואליות". רצף של שאלות פלצניות, אה לה פילוסופיות שגם הוא לא ממש ענה על כולן. כמובן, שרוב תשובותיו היו כל כך ציניות וסרקסטיות מולן (חלקן בגלוי וחלקן בסמוי). לי נראה שהוא בך הכול נורא רצה שיחה קלילה שקצת תצחיק אותו ותוציא אותו מההקשר הכל כך רציני ומוגזם. ברור שחייב מישהו לעשות לעצמו קד"מ ולציין שככותב הוא נורא רוצה לדעת מה לדעתו של וולבק תפקיד הסופר כמשנה עולם. ועוד בלה בלה בלה. לא, לא שאלתי כלום, לא יכולתי במעמד הזה להעמיק בשיחה.

אני רק הייתי מוקסמת מהקלות הבלתי נסבלת שהוא לקח את המעמד, השאלות ואותו עצמו.

אז מה המסקנות שלי:

1.      הוא איש מוזר מאוד.

2.      לא משנה מה הוא יגיד, הדמות שלו בספר החדש היא כל כך הוא!!

3.      הוא בודד וזקוק דחוף לחברת אישה שתשנה לו את כל התפיסה לנשים ("כלב לא יכול להחליף אישה אבל אישה יכולה להחליף כלב" – וולבק במפגש).

4.      אין לו כוח אלינו בשיט. הוא בסך הכול רוצה לעשן את הסיגריה שלו בשקט בחוץ.

5.      הוא מת על התהילה אבל לא יודה בזה.

6.      הוא כל כך ציני, אסור לקחת שום דבר שהוא אומר כדברו.

7.      הוא מפחד מנשים חזקות.

8.      רוב הדברים משעממים אותו (גם רוב האנשים).

9.      הוא צרפתי ממש כמו גבינת קממובר.

10   רונית אלקבץ יכולה לכשף כל אחד.

לסיכום, אין מה לעשות, אני מודה, גם אני גרופית. המתנתי בסיום שהוא יצא החוצה, ימולל את בדל הסיגריה שלו וימחץ את השארית של הפילטר המהוה ויחזור לחתום לנו על הספרים. בעודי נדחסת בין האנשים הרבים (כולל זקנה אחת שבאה מהצד ואייתה לו בדיוק איך כותבים יפה) אני לא נחלתי כזו הצלחה, מה שנותר מההקדשה שלי הוא שם חדש -  Yat.

בקרוב מאוד – פוסט על הספר החדש. 

מישל וולבאק, זונות תאילנדיות ותיירות מין - פוניה קוראת ומהרהרת

מסתבר שלקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים" של מישל וולבק בתאילנד מציב אותך בבעיה ממש קשה. מעבר לעובדה שמדובר בספר מטלטל שגורם לך לראות את הכול באור אחר, זה מציב את תופעת הזנות ותיירות המין בתאילנד לא כדבר מבדח של מה בכך בו אתה נתקל מדי ערב, אלא כתופעה שממש גורמת חוסר נעימות, חוסר נוחות. דווקא משום שוולבק מצביע על ההתמסחרות של המין בעולם המערבי ועל הפיכת המין לקפיטליסטי. לפי וולבק, התוצאה של החירות המינית בעולם המערבי היא התחרות המינית הפרועה עד כדי הגדלת הפערים המיניים. אריק גלסנר שכתב מסה מעלפת על הספר מגדיר זאת הכי טוב: "המין לא הפך במערב למוקד של עונג, אלא לפתיחת שדה חדש של תחרות נרקיסיסטית בין אינדיבידואלים על מידת האטרקטיביות הגופנית שלהם ויכולת הפיתוי שלהם". במילים פשוטות הכול הפך להיות לתחרות של "כמה זיינתי\מזיין" – (תחרות על כוח הפיתוי – בד"כ אצל גברים), "עד כמה אני כוסית\כמה גברים יתחילו איתי" – (תחרות על יופי הגוף – בעיקר אצל נשים – וולבק מצביע שזה ל-2 המינים דווקא. והתחרות קשורה גם לניסיונות ההרסניים שאנחנו עושים כדי להישאר צעירים. ה"שוק" הצעיר עולה על המבוגר).

טוב, אז תגידו שאני יפת נפש. אבל קריאה בספר הזה מטלטלת ומשנה את כל הזוית ראייה בנושא בייחוד בתאילנד, שם זה מתבטא בצורה הכי ישירה, בוטה ונראית לעין. הליכה בסטריט בר של קוסמוי מדגימה את הקפיטליזם המיני הזה בשיא כיעורו. צפייה קלה בזונות שמסביב משקפת היררכיה – הזונות המכוערות והמבוגרות נדחקות לצד, מחכות ל"פירורים" והזונות היפות נמצאות בקידמה, עטות על הטרף. יש שיגידו שזה עניין של היצע וביקוש, ואנחנו ה"מערביים הלבנים" די צבועים, נלחמים במדינות שלנו נגד תופעת הזנות, אבל טסים למזרח כדי לצרוך אותה בבהמתיות (תשע בבוקר, כולם ישנים, חוץ ממי שעוזב את האי, בארוחת הבוקר יושב לו איזה צ'ארלס – בריטי מזדקן, חרמן ואימפוטנט ואוחז ב-2 נערות צעירות, אחת מכל צד, מחכה שהוויאגרה תעלה לו לראש). לא סתם תיירות המין בתאילנד משגשגת.

בכל מקרה, בעיני וולבק מין כבר לא מסב לנו עונג, גם המיניות הפכה למשחק של כוח, להתרברבות או כפי שגלסנר מנסח זאת: "המיליונר רוצה להיות מילארדר לא מכיוון שהוא יוכל במיליארד שקל להנות יותר מאשר ממיליון. הוא מעוניין במיליארד על מנת לגבור על המיליונרים האחרים. להגיע ל – top. זהו בדיוק המצב בתחרות המינית. עיקרה הוא לא הגברת התענוג אלא הניצחון על היריבים המיניים".

אז מה הקטע של הספר הזה? אני מזהירה! זה לא ספר קליל ופשוט. זה ספר כמעט אנתרופולוגי, מעבר לעלילה יש ממש ניתוח של השינויים ההיסטוריים בעולם המערבי. יש שיגידו שוולבק הוא קיצוני, יכול להיות, אבל הוא ממש מתעד תהליך שעבר עלינו בעשורים האחרונים, והוא כמובן מראה לנו עד כמה אנחנו לא מאושרים, ואף מסביר למה. יכול להיות שהוא גם פשוט לא חרמן בעליל, אבל הוא עדיין צודק בהרבה דברים. המין, השחרור המיני והתחרות המינית הזו הרסה את היכולת שלנו לאהוב בן אדם אחד.

קריאה על התרבות התאילנדית מעלה גם צדדים אחרים. הזונות התאילנדיות באיים הן למעשה נציגות גאות של המשפחות העניות ביותר מצפון המדינה. הזונה מפרנסת את משפחתה והופכת לגיבורה בכפר שלה. הזנות שם כ"כ גלויה שאפילו במקומות מסוימים אומרים שהתאילנדים כלל לא מתביישים בזה. זה קצת סותר את הזונה הצעירה כל כך שראיתי באחת המסיבות, מעווה את פניה במאסה לנוכח הבחור האירי המיוזע שמתעקש להתמרח עליה. כמו גם, שיש שמסבירים את הריבוי בליידי בויז באמונה הבודהיסטית שכל אחד מאיתנו נולד עם חלק נקבי וזכרי, והליידי בוי הם בעצם זן נדיר וקדוש שמבטא את שניהם. זה קצת סותר את השלט הזה שנתקלתי בו באחד הבארים.

לסיכום, אם אתם מחפשים משהו אסקפיסטי, נעים ומתקתק לקרוא – וולבק הוא ממש לא בשבילכם. אבל אם אתם רוצים לחשוב קצת, לגרות את התאים האפורים, וקצת לראות זווית הסתכלות מבריקה ממי שנחשב אחד האינטלקטאלים הגדולים של תקופתנו, אז אתם חייבים לקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים". מה שבטוח, שום דבר לא יראה לכם אותו הדבר אחר כך.