יום שישי, 30 ביולי 2010

פוניה נועלת וסובלת

נעליים זה הפטיש שלי. ערימות של נעליים. זה התחיל ממדידה כפייתית של הנעליים של אמא בילדות, שינה בנעלי בית פרוותיות בחורף, סירוב עיקש לזרוק את נעלי הבובה האדומות האהובות אך מרופטות והמשיך בקנייה ואיסוף כפייתי של נעליים במשך השנים. כשגיליתי את הבלוג המצליח של נעלולה זה בכלל הפך למקור מידע חשוב ומספק לתאוות הנעליים. היא הגדירה את המשיכה ההמונית של נשים לקרוא ולצפות במגוון הנעליים המסוקרות שם כאסקפיזם נשי טהור.

את היסטורית ה OBSSESIVE SHOES אפשר לחלק לתקופות מוגדרות (ממש לכתוב על זה כרוניקה). ניתן לאפיין את התקופות לפי מצבי רוח (זו עובדה ידועה שנשים מתעודדות ומשפרות את מצב הרוח בשופינג לא מרוסן – הסרט שהכי מזכיר לי את זה הוא קלולס). החל מתקופת הד"ר מרטינס (בכל הצבעים והדגמים), נעליים צבעוניות (אדומות, ורודות, צהובות), תקופת מרלין מונרו (נעלי עקב בלתי לבישות בעליל), כפכפים (נעלי אצבע, קשירה, פסים וחוטים), איסוף נעליים שחורות (הכי קשה למצוא נעל שחורה מגניבה שמתאימה לoutfit שונים).

עובדה חשובה שאני חייבת להזכיר, הרכישות מתבצעות ללא הבדלי ז'אנר, מותג, מחיר, צבע ומקום. לפני כחודשיים באחת ממסיבות הרחוב ההמוניות ברוטשילד נתקלו עיני בנעלי פלסטיק אדומות עם פרח שחור שפיזזו בין ההמון. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ואז התחילה מסכת חיפושים לאתר את הנעליים האדומות. באחד משיטוטי יום שישי שלי בקינג ג'ורג' עברתי ליד חנות שבה התרכזו נשים רבות משחרות לטרף. החנות הייתה מלאה עד אפס מקום בנשות תל אביב הצעירות שרכשו את המבצע הלוהט של השבוע – 2 זוגות ב-150 ₪, של נעלי סירה בייסיק במגוון רחב של צבעים מגניבים. כמו ישראלית טיפוסית, הרגשתי שאני לא יכולה לעבור מבלי להידחף ולבחון את המציאה. לפתע, נחו עיני על הזוג הנכסף. נעלי הפלסטיק נחו שם במגוון רחב של צורות וצבעים. כמובן שרכשתי אותם במחיר סנסציוני של 40 ₪ בלבד. מרוצה ומאושרת חזרתי לבית עם השלל החדש, שהתלבש לי על כף הרגל כמו כפפה (תסביך סינדרלה).



אולם, במקרים כאלה החשד מיד מתחיל לנקר. המחיר המגוחך עשוי להעיד על הטיב, והתוצאות לא איחרו להגיע. כשהטמפרטורה עולה כף הרגל המיוזעת מחליקה החוצה מהנעל. הליכה ממושכת ברחוב (10 דק' בערך) הפכה למסכת התעללות מחרידה בכף הרגל שלי. חתכים, שפשופים, פלסתרים מתקלפים, ופציעות עד זוב דם. אבל פוניה לא מוותרת, היא שבה ונעלה אותם (בהפרשי זמן כדי שהפצעים יגלידו).

השבוע נעשה ניסיון נוסף לנעול את הנעל השערורייתית אך גורפת מחמאות מהסובבים. באותו היום נסבה השיחה בהפסקה של הלימודים על הנעליים. ואז חאדר, אושית אופנה תל אביבית בהתהוות שאל בהתלהבות גלויה: "זה אמיתי?", אני לא כ"כ הבנתי את השאלה. מהר מאוד התחוור לי שנקלעתי למצב ביש שחושף באחת את הבורות האופנתית שלי. מסתבר, שהנעליים הם חיקוי מדויק של קולקציית נעלי פלסטיק של שאנל. (החיקוי הוא כ"כ מדויק שעל הפרח נטבע הלוגו המוזהב של שאנל שנעלם מעיני). במהרה העליתי שאילתא לאלוהים (גוגל), ומצאתי לתדהמתי את הנעליים האמיתיות ואת כל הקולקציה המגוונת והמגניבה של שאנל (אגב המחירים שלהם בחו"ל די זולים 90-120$).

אין לי מושג אם נעלי הפלסטיק של שאנל הן נוחות יותר, פוצעות פחות (חייבת לבדוק את זה, כדי להפריך את המחשבה שנעליים זולות הן איכותיות פחות, או כדי להבהיר אחת ולתמיד שלמותגי העל יש איכות בלתי מתפשרת). בקיצור יצאתי פיתה (מזל שאני לא בלונדינית...יש על זה וויכוח).



מצא את ההבדלים
אז חאדר, תודה שהערת את עיני. ושאנל – אני סוגדת לנעלי הפלסטיק שלכם. אתמול פיציתי את עצמי בנעלי אצבע וורודות של ריפליי (זה בגלל שאני לא יכולה לנעול שום נעל סגורה מאחור בגלל השפשופים).


5 תגובות:

  1. אני מתארת לעצמי שכל סוגי נעלי הפלסטיק פוצעים באותה מידה, שאנל ואלנבי כאחד. ותודה על הפרגון! תענוג :)

    השבמחק
  2. ראיתי מישהי נועלת את השאנל בקניון רמת אביב והתפלצתי. זה רק מראה שיש אנשים שיקנו שק של קמח אם יהיה עליו הלוגו הנכון.

    השבמחק
  3. האמת שלי יש נעלי פלסטיק שלא פצעו אותי בכלל, אני מרגישה בחורה בת-מזל.

    ואת השאנל\שאנל-הכרמל האלה בכלל לא אהבתי. פרחים כבר יוצאים לי מכל חור..

    השבמחק
  4. כן, האמת שהתלבשו על החיקויים של שאנל, ועשו ווריאציות זולות שבאמת כבר מאוסות

    השבמחק
  5. יש בחורה שאין לה התמכרות לנעליים? פלסטיק או לא פלסטיק, התעמלות או עקב- כולנו אוהבות נעליים. מעניין למה.. בכל אופן, הפרחים חמודים אבל אם חורשים אותם יותר מדי הן מאבדות את הייחוד שלהן לדעתי.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...