יום שבת, 14 באוגוסט 2010

פוניה הוגה בפנטזיות נקמה

בשבועיים האחרונים כמעט כל אתרי החדשות ומהדורות החדשות בעולם וגם בארץ סיקרו את הסיפור של הדייל סטיבן סלאטר שהפך ביום אחד לגיבור תרבות. וזה לא מפתיע אותי. כמו שרבים אחרים אמרו – הבחור האלמוני הזה מימש את תסריט הנקמה שעובר כמעט בראש של כל אחד ביום עצבני במיוחד.

למי שלא התעדכן – סטיבן סלאטר, דייל ותיק בחברת התעופה ג'ט-בלו, חטף את הג'ננה במהלך טיסה שגרתית בעקבות נוסעת שהתנהגה בגסות רוח. הוא פתח בנאום קללות עסיסי במיוחד במערכת הקריזה של המטוס, פתח לעצמו פחית בירה ויצאה מהמטוס בהתגלשות ממגלשת החירום של המטוס. הבחור הפך בן לילה לסמל. חולצות תמיכה מודפסות כבר הופצו בהמונים בארה"ב (גם לי בא אחת) וגל תמיכה פומבי נרחב בעקבות מעצרו.

אני שמעתי שהוא גם חולה באיידס. וזה מיד הזכיר לי סדרת ענקית שאני עוקבת אחריה באדיקות (כבר הורדתי את כל 3 העונות) – Braking Bad. גיבור הסדרה הוא בעצם אנטי גיבור. מורה לכימיה, לוזר, בעיירה נידחת בארה"ב, שמגלה בוקר אחד שהוא חולה בסרטן הריאות. מכאן (הפרק הראשון) חלה תפנית משמעותית בצורה שבה הוא מתייחס לחיים. הוא מתחיל לבשל קריסטל במעבדה ניידת כדי לחסוך כסף למשפחתו לאחר מותו, הוא מסתבך עם סוחרי סמים ו"נכנס" בכל מי שנקרה בדרכו. הוא "נוקם" בחזרה בכל האנשים שרמסו אותו.
משפט המפתח ששבה את ליבי, היה כששאלו אותו למה הוא עושה את זה, התשובה שלו הייתה "I'm awake". לכאורה, העלילה נראית פשוטה. אבל בניית הדמות הזו במהלך העונה הראשונה והשנייה, משקפת מורכבות מדהימה. התסריט כל כך מפתיע ולא צפוי. ובחלק מהפרקים יש איכות קולנועית של ממש. קטעים שלמים נראים כאילו נלקחו מסרט של טרנטינו (פנטזיות נקמה ממומשות) או מדיוויד לינץ' (סוריאליזם וביזאריות). במהרה אנחנו מתחילים להתאהב בו, להעריץ את החוכמה שלו, לקנא באומץ שלו, אבל גם להרגיש את הפלונטר שמתהדק סביבו.


לכולנו יש פנטזיות נקמה. בפקיד בנק שמתעלם מאיתנו, בערס שדף אותנו באוטובוס, בכל האנשים שמתעלמים או מנצלים את הנחמדות והאדיבות שלנו וגורמים לנו להרגיש מנוצלים, פראיירים ולוזרים. ולנו אין כ"כ הרבה מה לעשות נגד זה. היכולת להגיב אימפולסיבית נגד העוולות שמורה לעבריינים ולחולי נפש. אנחנו, רק עסוקים בלדמיין איך היינו שולפים M16 ומרססים את כל האנשים המעצבנים שנקרים בדרכנו. ואין פלא שהדייל סטיבן הפך לגיבור תרבות. אני כבר מעריצה אותו. זה לא קורה הרבה שאנשים עושים באמת את מה שהם מרגישים, שהם לא נשארים מתוסכלים ומרירים אלא מגיבים, ויוצאים גדולים מהחיים.

I'm awake. זה נראה כאילו גם סטיבן התעורר. למה המשפט הזה גדול? לא יכולה להגדיר בדיוק. אבל הוא כל כך נכון. מה זה אומר עלינו? זה אומר שאנחנו ישנים, רדומים ואדישים. חסרי כוח. זה לא אומר שהחל ממחר אני אתחיל לשדוד בנקים, "לזיין את המערכת" או להגיב באינסטינקטיביות על כל דבר שמעצבן אותי. אבל לפחות אני אתחיל להכיר בכך שיש אלטרנטיבה לכל דבר.

2 תגובות:

  1. הבעיה היא שזה דו כיווני. אנשים שיגיבו בצורה אימפולסיבית יגיבו ככה גם על דברים שהם חושבים שהם לא צודקים. מה אם בטעות את תתנגשי במישהו באוטובוס? אכלת אותה!
    אני כן מעריך את האנשים המאופקים, וגאה להיות אחד מהם.

    כמובן שצריך לדעת מתי כן להגיב בצורה יותר חריפה, אבל צריך גם לדעת באיזו עוצמה.

    השבמחק
  2. יקיר, אני כמובן מסכימה איתך. זה פוסט אימפולסיבי (לא קשה לנחש). בחיים האמיתיים רובנו מאופקים כי ככה דברים צריכים להיות. זה ברור שלא כל אחד צריך לעשות את כל מה שעולה על רוחו. אבל לפעמים זה כיף לפנטז על זה...

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...