יום שבת, 4 בדצמבר 2010

אפוקליפסה עכשיו – פוניה מהרהרת על השריפה הגדולה

ביום חמישי ב-10 וחצי בבוקר הייתי בפגישה במד"א, במהלכו עברתי סיור קצר במוקד הארצי של מד"א בקרית אונו, אליו מתרכזות כל הפניות והקריאות מכל רחבי הארץ. במהלכו עודכנה קריאה על שריפה קטנה בעוספיה. באותו רגע, כולם המשיכו כרגיל. כל העובדים ומתנדבים במטה כבר מתורגלים, לכאורה קריאה "שגרתית", אנחנו המשכנו בסיור.


כמה שעות אחר כך התחילה להתבהר גודל הזוועה. בעודי ספונה בקובייה שלי במשרד, כלל לא תיארתי שהקריאה ה"שגרתית" הזו גדלה לממדים מפלצתיים. רק בחמש אחה"צ תמונות האוטובוס המפויח זעקו מהעמוד הראשי של ווינט, מאפשרים כמעט להריח את הבשר החרוך, מאפשרים לדמיין את הצוערים הצעירים זועקים באימה, נאבקים לשווא בכוחות גדולים מאיתנו.



יומיים אח"כ.

תחושה אפוקליפטית. כאילו כוחות הטבע מוכיחים אותנו, בני האדם, על היהירות שלנו, מענישים אותנו על חטא ההיבריס. אנחנו כל כך קטנים. הקבאיות האדומות הקטנות נראות כטיפה בים. כניסיון כל כך פתטי להילחם, למול הלהבות הגבוהות, הרוחות המזרחיות, והחורש הבוער ומתפשט הלאה, לא עוצר, לא מרחם על דבר.

הכול מתגמד למול הכוח העצום של האש. לא שרים רופסים, לא ראש ממשלה שמגיע להצטלם עם כבאי פצוע, לא זיעה וכוח אוזל של כבאים נחושים.



אם אני אעזוב לרגע את הציניות, את הפסימיות ואת תחושת הביזיון שההתנהלות המבישה של המדינה הזו מעוררת בי, רק דבר אחד מחמם לי את הלב. האלטרואיזם שמציף את כולם. סטודנטים באוניברסיטת חיפה שמבשלים אוכל לכבאים, ארגוני בע"ח שמנסים להציל חיות מחמד שנותרו בין הבתים החרוכים, כל המתנדבים שהצטרפו לכוחות הכיבוי ונכנסו בגופם לאש המלחכת. מתנדב בן 16 שמצא את מותו בניסיון לחלץ אנשים מהאש. וכל אותם מדינות ששלחו אלינו תגבורת, צוותי כיבוי, חומרים מעכבי בערה, מטוסים ומומחים לשריפות. איכשהו זה כל כך מנחם לדעת שברגעי אסון וקטסטרופה, המניעים הפוליטיים, השנאה הדתית, האידיאולוגיות הסותרות נזנחות למשהו הרבה יותר ראשוני, הרבה יותר אבטיפוסי – החמלה האנושית. הגדיר את זה הכי טוב כבאי תורכי שרואיין בחדשות ואמר:"אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו בני אדם וזה הכי חשוב". זה איכשהו מנחם לדעת שברגעים של סכנת חיים אמיתית מתגלה יצר לב האדם – טוב מנעוריו. עצוב לדעת שזה קורה רק ברגעים כאלה, שאנחנו מסוגלים לחוש חמלה, הזדהות. אני לא מנסה להאדיר את מה שהתקשורת יודעת לעשות הכי טוב להאדיר את ההרואיות של מעשים טובים כדי שאנחנו נרגיש טוב יותר עם עצמנו. זה קצת פופוליסטי. אני פשוט מעריכה את האלטרואיזם הזה מעומק ליבי, ומתמלאת תחושת אשמה שאני יושבת בביתי בבטחה ב"מדינת תל אביב" וצופה בכסיסת ציפורניים, כמעט באובססיביות בעדכוני החדשות המשודרים בלופ.

אני רק חושבת על חוסר האונים של מי שנלכד באש. המחשבה האחרונה שמכה בך לפני שאתה מבין שזהו אתה נשרף למוות. החום ששורף את העור. בעלי החיים בחורש שמחפשים לאן לברוח, שנתקפים דחף הישרדותי בסיסי ונסים על נפשותיהם. העופות, היונקים וכל אותם דרי היער שחייהם נפגמו לזמן כל כך ארוך, הרס מקום הגידול שלהם לשנים רבות ע"י בני האדם.

הפייסבוק התכסה בסטטוסים רבים של גולשים על השריפה. חלקם אף טרחו לצטט מהכתובים: מלכים א' פרק י"ח. פסוק כ': "וישלח אחאב בכל בני ישראל ויקבץ את הנביאים אל הר הכרמל.. ותיפול אש ה' ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה וירא כלל העם ויפלו על פניהם", מחפשים צורך למצוא משמעות לאסון הזה, כמו בכל אסון.

יום שבת. 15:40 בצהריים. השריפה עדיין משתוללת שם. שמורת החי-בר נשרפה לגמרי. מרבית החיות ניצלו. השאר קיפחו את חייהם.

אני מסיימת בשיר של ליאונרד כהן, שיש בו מין האמונה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...