פוניה יוצאת לרחובות - גרפיטי ואמנות רחוב

לפני שבוע גם אני "יצאתי לרחובות" והגעתי לנמל יפו לצפות באירוע הגרפיטי הגדול של קסטרו. כמי שמכירה מעט מאוד אמני גרפיטי ורחוב בארץ התחשק לי נורא לכתוב פוסט על הנושא ולשתף גם בכמה דברים ממש מגניבים שיצא לי להיתקל בהם בנושא.

האירוע בנמל היה ללא ספק מרשים. הציורים ברחבי קירות הנמל היו מרהיבים ושונים זה מזה. על אף ה"מסחריות" של העניין (חנות קונספט ענקית של בגדים שנפתחה באחד ההאנגרים לאירוע) זה עדיין היה אירוע חדשני בעיר שנותן במה לאמנים מוכשרים.

דווקא האמנים הישראליים היותר מוכרים לא השתתפו כמו: Klone, מראשוני אמני הרחוב והגרפיטי בישראל, בן 27 שיוצר אמנות רחוב כבר מעל לתשע שנים. שעבודותיו נעות בין המופשט לפיגורטיווי - צורות גיאומטריות מורכבות, ראשי חיות ועוד. לא קשה לזהות את העבודות שלו ברחבי תל אביב.

גם האמן Knoehope שעלה לישראל מארצות הברית לא נראה שם, הוא יוצר בעיקר פוסטרים ומיצבים מקרטון של דמות קומיקס עצובה כזאת.

הנה כמה תמונות מהאירוע:

אחרי שחזרתי נזכרתי בתמונות שצילמתי בעצמי באתר בניין ביגאל אלון שנתקלתי בו וצילמתי לפני כמה שנים גרפיטי:

גרפיטי ובכלל אמנות רחוב כבר לא נחשבים אקט של ונדליזם או "קשקוש" אלא אמנות לשמה. זה אפילו היה קיים מאז ימי קדם - כבר באימפריה הרומית וביוון העתיקה התקיימו כתובות גרפיטי. גרפיטי הוא חלק מתרבות רחוב שהתחילה בארצות הברית בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. זה התחיל בסוף הסיקסטיז בפילדלפיה, פנסילבניה, כשצעירים החלו לחתום את שמם, או כינויים שלקחו לעצמם, בכמה שיותר מקומות. והגיע לניו-יורק בברונקס, בברוקלין ובמנהטן. יש כמובן, טכניקות נרחבות (אחת מהם זה גרפיטי עם שבלונות לדוג'), אפילו נתקלתי באתר של "מעבדות מחקר הגרפיטי", שממצאים דרכים וטכנולוגיות חדשות ליצור אמנות רחוב. אחד הפרויקטים שלהם L.A.S.E.R. Tag" מאפשר ליצור גרפיטי אדירים על בניינים שלמים ע"י לייזר ומערכת הקרנה. אפשר לראות דוג' באתר שלהם. 

סטריט ארט, זו סצינה רחבה יותר, והיא מורכבת מאמנים רבים שהחליטו להפוך את הרחוב לגלריה.  מצאתי אפילו הגדרה טובה יותר להבדלים: "אמנות רחוב היא יותר כדי ליצור קשר עם הקהל ברחוב, עם ההמונים, וגרפיטי, לעומת זאת, לא ממש נועד ליצירת קשר עם ההמון, אלא יותר עם קבוצה מסוימת וספציפית. גרפיטי היא שפה פנימית, סודית. הרבה כתובות גרפיטי לא ניתנות אפילו לקריאה, אבל מובנות בעיקר לתרבות בה הן מופיעות. אמנות רחוב הרבה יותר פתוחה ונגישה לחברה" הגדרה של Faile.

נתקלתי לא מזמן בכמה סרטוני יוטיוב של קבוצת אמני רחוב מברצלונה (לא, לצערי לא נתקלתי בהם בביקורי האחרון). שנקראים PAPERGLUEnSCOTCH ("נייר, דבק וסרט דביק"). הרעיון – מיצבים ומיצגים חיים ברחוב שמצולמים במצלמה נסתרת. מופעי הרחוב המחתרתיים של הקבוצה מעוררים פרובוקציות. ה"שאיפה" שלהם במיצגים האלה היא להשיב את המרחב הציבורי לידיו של הציבור. כלומר, הם מנסים להפוך את הרחוב האפרורי למקום של יצירה אמנותית עם ביטויים נרחבים. אפשר למצוא מלא דברים מעלפים באתר שלהם. הבאתי דוג' קטנה לאיך הפכו את סניף המקדונלדס הראשי (ליד הראמבלה נדמה לי) לחלונות אדומים! גדול!!.

גם עכשיו בביקור בברצלונה לא יכולתי להתעלם מכמות הגרפיטי העצומה שיש שם על כל הדלתות של כל חנות או בית עסק. גרפיטי מרהיב בכל מקום. 

גרפיטי בברצלונה

מי שממש נגנב מהסיפור. הנה בלוג גרפיטי בחו"ל ממש מגניב שנקרא Wooster. ויש לא מעט גם בישראל. אחד מהם של צלמת בשם סיון אסקיו שגם הוציאה ספר גרפיטי ויש לה אתר ובלוג בהם היא מעלה תיעוד של גרפיטי ואמנות רחוב מכל העולם! שווה לקפוץ לבקר שם.

פוניה מתפשטת - בדרך לצילום של ספנסר טוניק

בטח גם אתם הספקתם להיתקל במיזם האמנותי העירום שהולך לקרום עור וגידים ממש עוד מעט. אז למי שפיספס הנה תקציר הפרקים הקודמים.

ספנסר טוניק אמן מיצגים או קונסטלציות שידוע בעולם בעיקר בשל צילומי העירום ההמוני שלו יפשיט את ישראל! (טריני וסוזנה – אאוט!).

התמונה היא מהאתר artnet

איך? כמה ולמה?

אז ככה, מסתבר שהמרכז הבינתחומי (העונה לשם רייכמן) צריך לקבל עוד כמה נקודות זכות (מעבר לכוסיות, חתיכים, עשירים ושאר ירקות) מסתבר שיש שם חבר'ה רציניים שיודעים להזיז הרים. בעקבות פרויקט גמר ללימודים חמישה סטודנטים לתקשורת החליטו לפעול למען ההסברה הבינלאומית הקשורה לישראל, והם בחרו להביא את ספנסר טוניק ליצירת קונסטלציה בים המלח, בעיקר בשל מצבו הסביבתי הקשה. די מהר נרתמו לנושא עוד אנשים, והחלו בגיוס כספים וולנטרי כדי לממש את הרעיון. המטרה: 60,000$ האמצעי: אינטרנט – תוך זמן די קצר נפתח פרויקט באתר גיוס כספים אמריקאים וכל שוחר אמנות (או סתם סוטה) תרם למימוש הקונסטלציה, אתם יכולים להיכנס לאתר, לתרום ולעקוב אחר התנהלות הפרויקט.

ההכרזה הרשמית על התנעת הפרויקט התקיימה במסיבה שנערכה לכבוד ביקורו של טוניק בארץ ובה גם אני נכחתי. מה שמדהים להיווכח עד כמה אנשים (די שונים) מוכנים לעשות ולהירתם למען פרויקט צילום עירום המוני. ורק להיות שם ולרגיש את האנרגיות ואת הלבביות של ספנסר – זה מספיק כדי להידבק בהתלהבות ולהיסחף עם זה לגמרי (למרות שניסיתי להתעלם מכל פרחה בשקל שלחשה בלהט לאוזנו של טוניק שהיא תהיה מוכנה להתערטל עבורו).

ספנסר ואני במסיבה בשבוע שעבר

בטח יש כמה קוראים שמצקצקים בלשונם ולא מבינים מה ההיסטריה. אז זהו שזה באמת היסטרי. עצם העובדה שהמוני אנשים ברחבי העולם בחרו בהתנדבות לחשוף את גופם ואת עירומם למען אמנות – זה לא דבר של מה בכך.

אבל העירום בעבודות של טוניק הוא לא עירום זול, פורנוגרפי. הוא משהו אחר לגמרי – כפי שהוא מתאר את זה הכי טוב:

" העירום ההמוני חדל להיות בעל אופי מיני. בזמן הצילום נשים וגברים מתערבבים והופכים להיות לסמל אנושי, לגוף מפוסל, לגוף שהוא חומר בידי הצלם".

וזה בדיוק מה שמרהיב בעבודות. אף אחד מהמצולמים הוא לא אובייקט מיני אלא הוא חלק מפסל אנושי גדול בתוך מרחב אורבני, אדריכלי, נופי או טבעי – כל מצטלם עירום ביחד ולחוד הופך לאובייקט אמנותי חי, משתייך ל"רקמה אנושית אחת חיה" ומשתלב בפסיפס וערב רב של "עירומים" (לא בא לי להשתמש במילה גופות). כבר לא רואים את העירום על פרטיו רואים מעין מיקרוקוסמוס אנושי שמוצא ביטוי כל כך טבעי ומקורי בתוך הטבע או בתוך קונסטלציות פרי ידיו של האדם שהם חלק מהתרבות שלו עצמו, כמו יצירה אדריכלית אדירה – הצילום בסידני, היצירה באצטדיון הכדורגל, בכיכר המרכזית במקסיקו סיטי ועוד.

מקור התמונה - האתר artnet

מאחר ולא ראיתי עדיין כיצד מתנהל הצילום עצמו, קשה לדעת עד כמה כל פרט הוא מכוון ומתוכנן. מה שמעניין לראות שבאתר של טוניק יש טופס הרשמה כללי למתעניינים מכל העולם ובו מתבקש הנרשם להזין את צבע עורו (מתוך אינדקס).

כאן חייב לבוא ה"אבל". הצילומים עתידים להתקיים בסביבות ספטמבר. אבל בארץ כבר החליטו להדליק את האורות ולהרוס את המסיבה (מה שנקרא רק בישראל). כמובן, שקמו כבר מתנגדים, יש כבר ח"כ שמתבטאים נגד ומגנים את המיזם. מצטטים חוקים ומשתמשים בביטויים כמו "סדום ועמורה" לא קשה לנחש מאיזו סיעה. הם כמובן רואים את השלילי היכן שיש כל כך הרבה חיובי.

הנה סירטון הקמפיין:

בערבות היום - פוניה מבקרת את "ערבה" של תיאטרון נוצר

לא הרבה מכירים את הפרט הזה בחיי, אבל אני גרופית של תיאטרון. למדתי 6 שנים משחק, תיאטרון ובימוי וביימתי את הפקת חיי בבגרות בתיאטרון בתיכון, שהייתה חוויה בלתי נשכחת. לא, אף, פעם לא הייתה לי שאיפה כמוסה להיות שחקנית אבל עדיין כל התחום הוא בגדר חלום ילדות שנשכח. בשבוע שעבר נתקפתי צורך תרבותי ללכת לצפות במשהו. ואז שמעתי על ההצגה "ערבה" של תיאטרון נוצר.

את תיאטרון נוצר אי אפשר לשכוח. אחד הדברים הכי זכורים לי מגיל 16 הייתה ההצגה שלהם "הגבול והשיבה" שעלתה בפיגומים באולם אלהמברה ביפו. זה היה מדהים. ההצגה הייתה מבוססת על סיפור קצר של דלית מילי שטיין המנהלת האמנותית שלהם. התמונה הראשונה שקיבלה את פנינו הייתה בלתי נשכחת - במרכז האולם עמדה כלה ענקית ששמלתה כיסתה את כל המרחב והשאר היה פשוט חוויה חד פעמית של ממש! וזה שם המשחק חוויה. זה הרעיון המרכזי של המדיום הזה שכיום רק הפרינג' מצליח לממש אותו.

שבוע שעבר גררתי את גבי הרוטן לערבות בת-ים. נחתנו באיזור התעשייה השומם של בת-ים (פרינג' או לא!). בתוך אחד ההאנגרים קיבלו את פנינו מנהל התיאטרון וקהל קטן ואינטימי של כמה עשרות אנשים. ההמתנה היא חלק מהחוויה. פינת הקפה והישיבה מוקמה באמצע מה שנראה לי כמכונת זמן תלושה. ההמתנה היא שלב המעבר לעולם אחר וגם בה מתקיימת החוויה -  על השולחנות מפות ארץ ישראל, תמונות שחור-לבן של חלוצים, אופרה נושנה מתנגנת בחוזקה ווידאו ארט של חלוץ (אחד השחקנים) צועד בנחישות. הווידאו נע כל הזמו בין פניו לגופו, בסופו של הווידאו אנחנו רואים את התמונה השלמה – הוא צועד במקום. וזה הדימוי המרכזי של כל ההצגה. חלוצים אמיצים שמנסים לשאוב מים באמצע הערבה, נטושים, בודדים, שעוסקים בעבודה סיזיפית ללא כל תמורה, כל יום חוזר על קודמו והייאוש רק מתגבר. ההצגה היא עיבוד למחזה של אהרון מגד.

ההמתנה היא חלק משמעותי בסיפור. המתנה למה? למים שיפרצו מצינורות המשאבה, מרים הממתינה  לאהובה שאבד בסופת חול קשה ועקבותיו נעלמו, רסקין – ממתין לניצחון המכונה שלו על הסקפטיות, גיורא ממתין למימוש אהבתו לחנה וכך הלאה. זה קצת הזכיר לי את "מחכים לגודו", כמו שגודו לא הגיע על אף ציפיותנו, כך גם המים לא הגיעו.

המעבר בין הכניסה לאולם עצמו לווה באור חזק ומסנוור, כאילו גם אנחנו הצופים נכנסו לערבה, למדבר, לשמש המסנוורת, לאבק ולחום. ובאמת, הציפייה למים שיבקעו מהמשאבה הייתה, גם עבורי, מורטת עצבים. (אפילו נהייתי ממש ממש צמאה באמצע). המשחק היה נהדר גם המוזיקה המקורית שניגנה הלהקה בלייב הכניסה אותנו לסיפור בצורה הכי דרמטית שיש. רסקין – חיים חובה הדהים אותנו בכישרון יוצא דופן (מי שמכיר הוא שיחק בלא מעט הצגות של הבימה נדמה לי), המאמץ שהם השקיעו והזיעה – הייתה אמיתית. והייאוש עוד יותר. לטעמי, היה קצת ארוך מידי (מעל שעתיים כבר קשה לי בכיסא).

מי שמכיר את תיאטרון נוצר יודע שהוא תיאטרון פוליטי במהותו. אפילו הבחירה במחזה הזה דווקא עכשיו יש בה מן האמירה הפוליטית שהיא אופיינית להם. הקיפאון הזה במצב קיומי בלתי נסבל. גם במחזה עצמו דווקא אלא שוויתרו על חיים נורמליים וירדו לשממה ולערבה הקשה ננטשים שם. כאשר אותו יישוב ששלח אותם לערבה מסרב לשלוח אנשים נוספים ומוותר על התיישבות ופיתוח האיזור. אתם לא צריכים אותי בשביל הפרשנות. תבינו לבד.

בקיצור, תזיזו את עצמכם, בת-ים זה רק 15 דק' מתל אביב, ויש שם ערבה בלתי נשכחת.