לא הרבה מכירים את הפרט הזה בחיי, אבל אני גרופית של תיאטרון. למדתי 6
שנים משחק, תיאטרון ובימוי וביימתי את הפקת חיי בבגרות בתיאטרון בתיכון, שהייתה
חוויה בלתי נשכחת. לא, אף, פעם לא הייתה לי שאיפה כמוסה להיות שחקנית אבל עדיין כל
התחום הוא בגדר חלום ילדות שנשכח. בשבוע שעבר נתקפתי צורך תרבותי ללכת לצפות
במשהו. ואז שמעתי על ההצגה "ערבה" של תיאטרון נוצר.
את תיאטרון נוצר אי אפשר לשכוח. אחד הדברים הכי זכורים לי מגיל 16
הייתה ההצגה שלהם "הגבול והשיבה" שעלתה בפיגומים באולם אלהמברה ביפו. זה
היה מדהים. ההצגה הייתה מבוססת על סיפור קצר של דלית מילי שטיין המנהלת האמנותית
שלהם. התמונה הראשונה שקיבלה את פנינו הייתה בלתי נשכחת - במרכז האולם עמדה כלה ענקית
ששמלתה כיסתה את כל המרחב והשאר היה פשוט חוויה חד פעמית של ממש! וזה שם המשחק
חוויה. זה הרעיון המרכזי של המדיום הזה שכיום רק הפרינג' מצליח לממש אותו.
שבוע שעבר גררתי את גבי הרוטן לערבות בת-ים. נחתנו באיזור התעשייה
השומם של בת-ים (פרינג' או לא!). בתוך אחד ההאנגרים קיבלו את פנינו מנהל התיאטרון
וקהל קטן ואינטימי של כמה עשרות אנשים. ההמתנה היא חלק מהחוויה. פינת הקפה והישיבה
מוקמה באמצע מה שנראה לי כמכונת זמן תלושה. ההמתנה היא שלב המעבר לעולם אחר וגם בה
מתקיימת החוויה - על השולחנות מפות ארץ
ישראל, תמונות שחור-לבן של חלוצים, אופרה נושנה מתנגנת בחוזקה ווידאו ארט של חלוץ
(אחד השחקנים) צועד בנחישות. הווידאו נע כל הזמו בין פניו לגופו, בסופו של הווידאו
אנחנו רואים את התמונה השלמה – הוא צועד במקום. וזה הדימוי המרכזי של כל ההצגה.
חלוצים אמיצים שמנסים לשאוב מים באמצע הערבה, נטושים, בודדים, שעוסקים בעבודה
סיזיפית ללא כל תמורה, כל יום חוזר על קודמו והייאוש רק מתגבר. ההצגה היא עיבוד
למחזה של אהרון מגד.
ההמתנה היא חלק משמעותי בסיפור. המתנה למה? למים שיפרצו מצינורות
המשאבה, מרים הממתינה לאהובה שאבד בסופת
חול קשה ועקבותיו נעלמו, רסקין – ממתין לניצחון המכונה שלו על הסקפטיות, גיורא
ממתין למימוש אהבתו לחנה וכך הלאה. זה קצת הזכיר לי את "מחכים לגודו",
כמו שגודו לא הגיע על אף ציפיותנו, כך גם המים לא הגיעו.
המעבר בין הכניסה לאולם עצמו לווה באור חזק ומסנוור, כאילו גם אנחנו
הצופים נכנסו לערבה, למדבר, לשמש המסנוורת, לאבק ולחום. ובאמת, הציפייה למים
שיבקעו מהמשאבה הייתה, גם עבורי, מורטת עצבים. (אפילו נהייתי ממש ממש צמאה באמצע).
המשחק היה נהדר גם המוזיקה המקורית שניגנה הלהקה בלייב הכניסה אותנו לסיפור בצורה
הכי דרמטית שיש. רסקין – חיים חובה הדהים אותנו בכישרון יוצא דופן (מי שמכיר הוא
שיחק בלא מעט הצגות של הבימה נדמה לי), המאמץ שהם השקיעו והזיעה – הייתה אמיתית.
והייאוש עוד יותר. לטעמי, היה קצת ארוך מידי (מעל שעתיים כבר קשה לי בכיסא).
מי שמכיר את תיאטרון נוצר יודע שהוא תיאטרון פוליטי במהותו. אפילו
הבחירה במחזה הזה דווקא עכשיו יש בה מן האמירה הפוליטית שהיא אופיינית להם.
הקיפאון הזה במצב קיומי בלתי נסבל. גם במחזה עצמו דווקא אלא שוויתרו על חיים
נורמליים וירדו לשממה ולערבה הקשה ננטשים שם. כאשר אותו יישוב ששלח אותם לערבה מסרב
לשלוח אנשים נוספים ומוותר על התיישבות ופיתוח האיזור. אתם לא צריכים אותי בשביל
הפרשנות. תבינו לבד.
בקיצור, תזיזו את עצמכם, בת-ים זה רק 15 דק' מתל אביב, ויש שם ערבה בלתי
נשכחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה