השבוע קראתי בפייסבוק סטטוס של אחד מחבריי הוירטואליים, שגיחך על כך
שבארצות אחרות הפייסבוק הביא להפיכה בשלטון, ובארץ מוחים על קוטג'. אבל זה לא
מצחיק, זה עצוב. בייחוד כשאני שומעת יום אחרי זה נקנה קוטג' בכמויות והמנייה עלתה.
ויש גם כל מיני שמועות על ספין. פתאטי.
זה מזכיר לי את הביקור האחרון בברצלונה. סמוך למלון שלנו התנהלה יום
יום מחאה עקבית בכיכר המרכזית – פלאזה קטלוניה. בהתחלה לא הבנו מה בדיוק קורה שם.
עשרות צעירים התמקמו בכיכר ופתחו מאהלים ודוכנים בנושאים שונים. באחד הערבים הייתה
אפילו עצרת כאשר רובם ישנו בכיכר על מזרונים דקים בשורות – תחת כיפת השמיים. לרגע,
היה אפשר לחוש את משב ההיסטוריה החוזרת. וההשוואה לסיקסטיז ממש הייתה מתבקשת.
מאז 15 במאי דבקים כל עשרות אלפי מפגינים
האלה, במחאה בכיכרות מרכזיות בערים הגדולות
בספרד, ומקיימים שביתת שבת תחת הכותרת "דמוקרטיה אמיתית עכשיו". הם מוחים
על האופן שבו מטפלת הממשלה במשבר הכלכלי העמוק וטוענים לשחיתות במערכת הפוליטית
ועל האבטלה. הצעירים הרבים מוחים כנגד האבטלה הגואה בספרד מאז המשבר הכלכלי
והעובדה שרבים מהם אקדמאים שלא מצליחים למצוא עבודה. בסוף מאי כבר קראתי שהמשטרה
הספרדית החליטה לפנות אותם וזה עורר גל מחאה נוסף.
לא. לא הבנתי מה כתוב על השלטים, מה
כורזים להמוני האנשים, אבל הוקסמתי ממה שנקרא דמוקרטיה, או תנועה אזרחית, או מחאה
שהפכה להיות זרה כאן עד מאוד. ולא שאני מבקרת מישהו, גם אני לא בדיוק יוצאת
לרחובות עם שלטים ומגפון, אבל לראות את זה במקום אחר מעורר בך משהו.
פתאום נדמה ש"צאו לרחובות"
הפכה להיות רק סיסמה של חברת אופנה לגרום לנו להרגיש מגניבים ולצרוך את הבגדים
שלהם. הפייסבוק הפך אצלנו למקום שכולם נמצאים בו, משתפים על הקיר כשמתקיימת עוולה,
לוחצים לייק (למחאה הוירטואלית) או מגיבים בזעזוע ובזה סימנו וי במטלת האכפתיות
לסביבה, לאיפה שאני חי. אצלנו כמו שאמרה
חברה אחרת בפוסט בבלוג שלה – הפייסבוק הוא לה לה לנד. כולם יפים, חכמים, מצליחים, אכפתיים.
הוא לא משמש עבורנו כלל למקום שאפשר להתאגד, להתדיין דיון אמיתי (מעבר לסטטוסים
ריקים מתוכן של מען דעהו שמעדכן אותנו על כל צעד ושעל ביום שלו). כל אחד מרוכז בעצמו.
אני לא חוסכת שבטי גם מהמרחב הווירטואלי. אנחנו מנסים להתהדר בבלוגיספרה
מפותחת. בעשרות בלוגים מעניינים, מגוונים. שרובם כולם הם בלוגים מאוד שטחיים,
מתעדים את הבועה התל אביבית (מנסים לפחות), וכלל לא מנסים להשתמש בכוח הווירטואלי
שלהם למטרות ונושאים חיוניים. מקסימום, כמה מהם הגיעו למפגש בלוגרים עם משפחת
שליט. לא שתמצאו אצלי בבלוג פוסטים חוצי להבות על נושאים חברתיים, פוליטיים וכו'.
אני לא נוהגת לכתוב על נושאים שאני פחות בקיאה בהם או שאין לי דעה מגובשת עליהם.
אבל אני נוטה לחשוב על עצמי כמי שכותבת בכנות, כמי שבאמת אומרת איך היא מרגישה.
ובחרתי לנהל בלוג על הנושאים המעניינים אותי שלא תמיד הם מעניינים את האחרים, אבל
לפחות הם משליכים יהב על התרבות פה.
במקרה, יצא לי להיתקל בפרויקט מקסים change.org – שבו יצרו אירוע אינטרנטי גלובלי
- Blog Action Day. אירוע שנתי המאחד בלוגרים מכל רחבי העולם לכתוב פוסט על אותה
בעיה באותו יום ומטרתו להעלות את המודעות ואת הדק הדיון הגלובלי סביב סוגיה משפיעה.
אלפי בלוגים השתתפו בפרויקט שקורה כמעט כל
שנה וכמות פוסטים היסטרית נרשמה.
גם בארץ נתקלתי בקבוצת פייסבוק "קואליציית צעירי המהפכה" שאליה
מצרפים כל יום מאות אנשים. להגיד שמתקיים שם דיון מסודר – אני לא יכולה להגיד.
לפחות זה מקום שמאפשר לאנשים למחות. אבל מה שקורה זה שכל אחד מדביק את הסרטון או
את האמרה הלוחמנית שלו. אין באמת התארגנות, אין באמת דיון על מה אפשר לעשות. הקבוצה
הוירטואלית היחידה שנתקלתי בה ובאמת הרגשתי שיש שם כיוון אמיתי זו קבוצת הפייסבוק
של ה"שמאל הלאומי".
בשורה התחתונה, אין שום מדינה בעולם שעליית המחירים (דלק, מיסים,
מוצרי בסיס) הייתה עוברת בה בשתיקה כמו כאן. כנראה שהצליח לביבי. נכנסו לתרדמת
שנכפתה עלינו, נכנסו לאדישות, לקיפאון במרבית הנושאים. והכי חמור – מסרנו את
המושכות. מסרנו את השליטה על גורלנו למישהו אחר שעושה בו כראות עיניו. בשום מדינה
לא מבליגים על מנהיגים כל כך מושחתים, על פערים כל כך גדולים. רק כאן. כאן – איפה שכולם
מחוברים לפייסבוק, טכנולוגיים, מתקדמים, נאורים, משכילים, כותבים בלוגים, בעלי
דעות מפותחות – רק בנושאים לא חשובים באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה