יום רביעי, 20 ביולי 2011

ספרפונית - הטריטוריה של וולבק – על "המפה והטריטוריה"


לקרוא את וולבק זה כמו לצפות בסרט דוקומנטרי שהופך לפנטסי בסוף, ולעיתים הקול של וולבק הופך להיות מעין VOICE OVER מבעד לסיפור ולשוטים שעוברים בזה אחר זה. זה סרט דוקומנטרי מוגבל בגיל, כמו הסרטים שמשדרים בלילה ביס דוקו שתמיד עוסקים בסטיות של בני האדם.

אני חייבת להודות בגרופיות שלי. אני קניתי את הספר "המפה והטריטוריה" ביום שהוא נחת על המדפים בחנויות הספרים. למעשה, כפי שסיפרה לי המוכרת – אני בין הראשונים שהניחו את ידם עליהם. באותו שבוע כבר סיימתי לקרוא אותו – מסוג הספרים שאם מתחילים, יודעים שלעצור זה פספוס. ואחרי שהייתי נוכחת במפגש וכבר נכתבו כל כך הרבה ביקורות וראיונות עם האיש, זה מרגיש לי כאילו אני האחרונה שכותבת עליו.



הסיפור הפעם נסב על אמן צעיר, ז'ד, שחי עם אביו האלמן – ארכיטקט מצליח. ז'ד הופך להיות אחד האמנים המשגשגים והרווחיים ביותר בצרפת, בזכות תערוכה שכולה הגדלות של מפות מישלן מחבלי ארץ שונים בצרפת ותערוכת ציורים שנקראת "המקצועות הפשוטים" המורכבת כולה פורטרטים של אנשים ועבודתם. זה קצת גורם לי לחשוב – על הדמות גם ב"חלקיקים אלמנטאריים", הגיבורים של וולבק מקדישים את חייהם לעבודתם (גם אבא של ז'ד). ז'ד זוכה גם להכיר את וולבק הסופר עצמו שכותב לו את הטקסט לתערוכה.

את "חלקיקים אלמנטאריים" קראתי בתאילנד באובססיביות. ואולי משום שזה הספר הראשון שלו שקראתי (מאז כבר רכשתי את כולם כמעט) זה גם ספר שעשה לי משהו. ב"מפה והטריטוריה" הרגשתי קצת יותר ריחוק בסיפור. אולי בגלל שהוא נחשב לספר יותר מפויס הוא היה מעולה אבל לא כמו "החלקיקים האלמנטאריים" שגורם לך לראות את העולם במשקפיים אחרות לגמרי. אני רואה בהם קווים מאוד דומים – בשניהם מככב אנטיגיבור הסובל מנכות רגשית כזו או אחרת מסיבות שונות. בד"כ טיפוסים מופנמים, מתבדלים שחיים בשוליים עם קשרים חברתיים מעטים (מישל – בחלקיקים וז'ד - במפה), שניהם גדולים מהחיים, ואפילו הקדימו את זמנם והופכים בסוף לאגדה של ממש. מישל הופך לחוקר מפורסם ויוצר אבן דרך בפריצה המדעית במחקר, וז'ד הוא אמן שהופך למשפיעים ביותר שיוצר בטכניקות חדשניות (בלשון המעטה – רק התיאור הטכניקה היה קשה לדמיון ממש) וזוכה להצלחה מטאורית.

אבל הגיבורים האלה הם גם נזירים שפרשו מהחברה, גם כשהם היו בה – הם לא היו ממש שם. אצל שניהם – המיניות היא חלק זניח, מיותר – למעשה הא-מיניות שלהם (לא אימפוטנציה) היא לפי מוחו הקודח של וולבק, הארובה לבני אדם מובחרים – שהם אחד למיליון, שהם מביאים מעוף לאנושות בתחומם. ז'ד אמנם מצליח לייצר זוגיות יציבה פחות או יותר לכמה שנים אבל זו זוגיות שנידונה מראש לפרידה.
מה בעצם וולבק אומר לנו? הוא מטיף. מטיף על הקפיטליזם של המיניות. המיניות הורסת אותנו, מנוונת אותנו בדיוק כמו שכסף ושחיתות עשויים לנוון, להגביל, להשחית את חיינו למאבק בלתי פוסק ולא מאפשרים שום התעלות.

נדמה שגם וולבק עצמו נכנס לקטגוריה הזו. גם כשהוא מציג את דמותו שלו בספר הוא סופר מצליח נחשב וערירי המתגורר בבית דלוח באירלנד וחי חיים די אומללים שמסתיימים בצורה טראגית. נדמה שמי שמוציא את עצמו ממלחמת המינים וגוזר על עצמו חיי בדידות מזהירים -  מת גם במיתות בודדות מאוד. אין תקנה – גם הוא אומלל בחייו. איך שלא חושבים על זה העולם שמצייר וולבק הוא מאוד פסימיסטי – אין אופציה לאהבה, אין אופציה לחיים מאושרים באמת.



בניגוד ל"חלקיקים האלמנטאריים" נראה כי וולבק "התרכך" בעלילה והפחית במסות סוציולוגיות המנתחות את התרבות המערבית, ובחר הפעם דווקא להעמיק בפתולוגיות הרגשיות של ז'ד. יש עיסוק נרחב בנושא היחסים, האינטימיות בין אב לבנו – בין ז'ד לאביו. ניתן אפילו להרגיש ולו במעט את תחושת ההחמצה של היחסים הקרים והמרוחקים ביניהם.

בשני הספרים הנשים הן תפאורה – משהו שצריך לסמן עליו וי בעלילה. גם ז'ד לא ניחן בתשוקה יוקדת לנשים אלא יותר לאמנות שלו – לא נראה לי שוולבק הוא חובב נשים נלהב מעצם ההנחה: " מובן שכשהתשוקה הזו לא מכוונת אליהן אלא אל יצירת אמנות הן לא מסוגלות להבחין בכך" – הנחה מאוד פוגעת.

בהמשך, הספר נקלע לפרשייה בלשית לפענוח רצח – שנפתר בגילוי סאדיסטי סוטה במיוחד כאילו נלקח מסרט אימה "המסור". בקטע הזה וולבק מזכיר לי את טרנטינו, איך שלא יהיה, החלק האלים חייב להגיע מאיזהו מקום. נדמה, שאם הספר נעדר תיאורי מין מפורטים יש צורך בתיאור חולני אחר.

וכמובן אי אפשר שלא לחבב את המיזנטרופיות של וולבק (שנוכחתי בה מקרוב במפגש בסינימטק). מצחיק שאדם כל כך מיזנתרופ נערץ ע"י כל כך הרבה אנשים. אבל המיזנתרופיה הזו בסופו של דבר, כמו הדמויות של וולבק, היא כל כך מדויקת אך עצובה וטראגית. בדיוק כמו שוולבק אומר: "אנשים נבדלים אלה מאלה הרבה פחות ממה שהם סבורים בדרך כלל" כולנו זקוקים לאהבה כלשהי, למרות שהיא תביא עלינו עצבות כפולה.



לבסוף, הקפיטליזם. זה החלק המייאש, האנתרופולוגי ממש, שגורם לך להרים את המבט מהדף ולהסתכל סביבך – זה אובן הרגישות, אובדן המשמעות. משפט כמו: "זה מוצר יפה, מוצר מודרני; אתה יכול לאהוב אותו. אבל עליך לדעת שבתוך שנה, שנתיים לכל היותר, הוא יוחלף במוצר חדש, עם מאפיינים משופרים לכאורה. גם אנחנו מוצרים... מוצרי תרבות. גם אנחנו נידונו לתפוגה" פוגע ישר בבטן הרכה.

יש מעט סופרים עכשוויים לטעמי שמצליחים לרקוח מרקם סיפור כל כך רב גוני, מסקרן, מעניין, שגורם לך לחשוב אך גם להרגיש. וולבק הוא אחד מהם. אני כבר שתיתי את הגלולה הכחולה. עכשיו זו החלטה שלכם. 

2 comments:

  1. כנראה שבחברה שלנו המיזונטרופיה מוכרת.
    אנשים כתבו על התפתחות של דמות אחת הנשזרת בכל ספריו... אני מתחיל לחשוב כי מדובר בחזרה כפייתית.

    השבמחק
  2. במקרה של וולבק היא מוכרת :)
    זה נהיה טרנדי להיות מיזנתרופ
    אני דווקא חושבת שזה פוסט מעניין, זו לא חזרה כפייתית אלא פשוט נכון. יש דמות שנשזרת בספריו.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...