פוניה נכנסת לקצב - סלסה, רומבה וג'אז קובני

מוסיקה קובנית – הדבר הראשון שעולה לנו לראש בהקשר הזה הוא הסרט הידוע "בואנה ויסטה קלאב". שיר הנושא המפורסם והמקסים בעיני, אומץ בארץ ע"י ערוץ 23 ("איזה כיף שהשבת נכנסת ערוץ 23 נכנס ללופ"...חחח).

Buena Vista Social Club היה למעשה מועדון חברים פופולרי בהוואנה למוסיקה וריקודים שהיווה מקום מפגש למוסיקאים במהלך שנות ה-40. ב-1990 כמעט 50 שנים אחרי שהמועדון נסגר, המוסיקאי הקובני חואן דה מרקוס גונזאלס מקליט אלבום בהשראת המקום הזה יחד עם הגיטריסט האמריקאי Ry Cooder ועם מוזיקאים קובנים מסורתיים, חלקם ותיקים שהופיעו בעבר במועדון.

האלבום שנקרא ע"ש המועדון הפך להצלחה בינלאומית, ההרכב היה מוזמן להופעות בכל העולם ותועד בסרט המפורסם שגם זכה לתהודה עולמית. ההצלחה של האלבום ושל הסרט ממש עוררו לתחייה את העניין הבינלאומי במוסיקה הקובנית המסורתית שעיקרה משויך ל"תור הזהב מוסיקלי" שהתרחש בין 1930 ו - 1950. כמובן, שבקובה משתמשים בהצלחה הזו לעידוד התיירות. כמעט כל להקה בעיר, בכל בית קפה תבצע את אחד השירים של האלבום הפופולארי, מועדונים בהוואנה מארגנים הופעות עם השירים וכל הזמן יש מישהו שמנסה למכור לך את האלבום. האלבום נהדר! אבל הוא בעצם ביצוע של שירים קובניים עממיים שהיו פופולאריים בשנות ה-40 בקובה.

מוסיקה בקובה היא פיוזן מוצלח של סגנונות והשפעות תרבותיות שהתמזגו לכדי שלל ז'אנרים מעניינים. זה מתחיל בשירי איכרים נוגים (בדומה לשירי בואנה-ויסטה קלוב), מוזיקת ריקודים כמו צ'ה צ'ה, מוזיקה אפריקאית שבטית כגון רומבה ומוזיקה מודרנית כמו ג'אז הקובני.

הרומבה והמקצב שלה בעצם הגיעו מה"עבדים" האפרו-קובניים שהגיעו מאפריקה ושימרו את קצב התופים שהשפעתו ניכרת כבר בכל שיר קובני.

אין על המוחיטו הקר שאני שותה באמצע החום הקראריבי המיוזע לצלילי רומבה או סלסה קובנית של להקה מקומית. לכל בית קפה\בר\מסעדה תגיע באיזשהי שלב להקה שתתחיל לנגן. בסוף ההופעה הם יעברו כדי לאסוף כסף מהקהל (המקום עצמו לא משלם להם – הם עוברים ממקום אחד למשנהו) וינסו לפתות אותך לקנות את ה-CD שלהם. אבל הכול בקארמה טובה. כל הזמן צוחקים, שותים ועושים מוסיקה טובה, עם שלל כלי הקשה מגניבים. באמצע בד"כ תפציע איזו קובנית עם שפתיים בשרניות ורווח בשיניים ותבצע  איזה סולו עם קול מדהים שמצביע על ריאות מפותחות.

לייזה מינלי הקובנית

קברט ממה שהתרשמתי נחשב די תיירותי אבל משהו שחייב ללכת לצפות בו. משלל ההצעות בחרתי דווקא להגיע למלון NASIONAL המסורתי שמוכר בעיקר כי היה מקום משכנם של המאפיה ואל קפונה מקום שבהחלט שווה הצצה (מעליות של פעם, הקבלה במלון מקורית משנות ה-40!).

 בסמוך למלון יש מועדון שנקרא פריזיין (לקח לי כמה דק' להבין שהכוונה לפריז) ואכן הכניסה אליו היא חזרה במכונת זמן לשנות ה-40. שטיח אדום מקיר לקיר, מלצרים לבושי פרק עם פפיון, שולחנות עטויי מפות ומעוטרי ורדים אדומים.

הקברט עמוס בתלבושות ססגוניות שמוחלפות בקצב שהעין מתקשה לעכל, השירים בספרדית כמובן והלהקה שניגנה על הבמה בחצוצרות ותופים ממש נראיתה כאילו נחטפה מתמונת שחור לבן מתפוררת. כל המופע עצמו הרגיש כאילו הוא ממש נלקח מאיזה סרט שחור לבן של פעם שקם לתחייה. לחובבת התקופה כמוני, זה היה ממש עילאי! צפו בקטע שצילמתי:

להיכנס לגרוב – ג'אז קובני

מאיפה צץ הג'אז הקובני? לקראת שנות השישים, אחרי המהפכה הקומוניסטית בקובה, הממשל סיבסד גם את המוזיקה ותמך בנגנים מוכשרים בעלי "הכשרה" קלאסית.
אממה בשלב מסוים הם השתעממו מהמקצבים המוכרים וערכו ניסויים על כלים וסגנונות שהם קלטו גם מהשפעות חיצוניות (יש שאומרים שבגלל זה נרדפו ע"י המשטר) – מדהים שעל אף הנתק והאמברגו הכוח של מוזיקה חזק יותר ואין לו גבולות. וכך התפתח הז'אנר.

אנחנו שמענו על 2 מקומות מוכרים שמנגנים ג'אז, בחרנו ללכת לזה שנחשב יותר "הארד קור". שנקרא: La Zorray El Cuervo – שמארח כל יום להקת ג'אז אחרת. זו הייתה הופעה של שעתיים וחצי ענוגות במיוחד!. כוכב הערב היה המתופף ההורס שלהם, שממש היה נראה שהוא "עושה אהבה" עם התופים וכל מקצב גורם לו לאושר עילאי. קבלו:

כמובן שיש מקומות רציניים ביותר לרקדני סלסלה שעבורם הוואנה עשויה להיות גן עדן. שמעתי שיש אפילו שיעורי סלסלה וצ'ה צ'ה בתשלום, רק נראה לי שעדיף בשביל זה יותר משבוע.

זה כל הקסם

כל חובב מוסיקה ישבה בקסמה של הוואנה על מקצביה, על נגניה השיכורים חסרי השיניים, על השמחה שהם מפיצים בהגיעם שהופכת מיד למסיבה שממש לא צריך סיבה לה. מהקובנים צריך ללמוד שיש כל כך הרבה סיבות להיות עצוב, אבל הם ממש לא צריכים סיבה כדי לשמוח, חיים בשביל לשמוח.

כן, שווה לטוס חצי עולם בשביל זה. לי בכל אופן זה המתיק את כל הקשיים שכרוכים בלהגיע לקובה ובעיקר מילא את הלב במצברים של שמחה ועליצות.