גם כשנוסעים רחוק, ממש רחוק לקצה השני של העולם – זה עדיין לא מספיק
רחוק מישראל. הידיעות מוויינט מסרבות להפסיק להתעדכן והניוז פיד בפייסבוק פתאום
מקצר את המרחק לאפס. גם דממת האלחוט בוול שלי לא מצליחה להסוות את המחאה המתמשכת ברחובות,
את ההפגזות בדרום.
והנה אני נוחתת בהוואנה קובה – היכן שהכל טוב, הכול פה
"סוציאליסטה" כפי שהמקומיים אומרים, ולרגע אני נופלת למקסם שווא שאולי
אבל אולי זה הרבה יותר טוב מה"קפיטליסטה" בארץ שעל מזבחו מוחאים ללא
הרף.
ממהרת לעזוב לזמן מה את כל האמריקאים שמסביבי ואולי להיחלץ ולו במעט
מסבך ההמוניות הרועשת שלהם, השטחיות והטיקי-טאקי (וחושבים שישראלים רעשניים).
מסע בזמן מתחיל בעלייה למטוס רוסי ישן (להפחיד), דיילות ספק שיכורות מרום
ועשן לבן ומלחיץ שיוצא מפתחי האוורור של המזגן. ממשיך בשדה התעופה משנות ה-70
ופקיד הגירה שמכריז בחצי חיוך "WELCOME TO CUBA".
שיטוט יומי בהוואנה חושף את הדלות והעוני הבלתי נסבל. את הדירות (קשה
לקרוא לזה דירות) הקטנטנות שבהם מצטופפים 5 אנשים בחדר, משוחחים בחושך (חוסכים בחשמל).
לא, לא מפחיד. העוני לא גורם לעבריינות, אפשר להתהלך בבטחה יותר מאשר מאלנבי בחצות
הלילה בתל אביב. כי כמו שאחד המקומיים אמר לנו, מתוך 3 מיליון תושבים בהוואנה – יש
מיליון שוטרים. אבל יש גם אסקפיזם שובה לב בכמויות. אני ממהרת להזמין בקפה המקומי
רום, מוסיקה קובנית ואווירה קובנית רוויה.
הצרה הכי גדולה זה לא התור למצרכים המוקצבים, לא ההומלס שזרוק ברחוב,
לא העובדה שרובם לא יכולים ממש לצאת מהארץ ולא הבירוקרטיה האינסופית – רק החום.
החום הקאריבי המיוזע. אבל כל זה יישכח במהרה עם קצת מוסיקה טובה וקצבית, מוחיטו
קריר ומתוק וסיגר משובח בפה (שגם מנקה רחובות מעשן בעודו מטאטא).
לקובנים יש כבוד עצמי, אנחנו מגלים. "לא, לא אני לא רוצה
כסף" הם מסרבים לענות כששואלים אותם, רק חלב הם צריכים, כי ההקצבה החודשית
נגמרה ויש ילד בבית, רק תחצה איתי את הכביש לסופרמרקט ותקנה לי כמה בקבוקי חלב. הם
כמובן לא מסרבים שבסוף מוציאים שטר מהכיס.
אין התקוממות, רק אהבה רבה למולדת. לצד תיאור הצרות והמחסור בחלב, הם
מחייכים בפה רחב וממהרים בלב שלם לשבח את המולדת "סוציאליטה".
זה אכן קסם שרבים מהמבקרים הצביעו עליו הרבה לפני, מדינה שהזמן בה עמד
מלכת. אין הרבה פיתויים. השפעת האמריקניזציה והגלובליזציה נותרו הרחק מכאן. כאן לא
תמצאו מקדונלדס או אייץ אנד אם, מקסימום כמה חנויות בגדים דלות שנראות כמו לפני
כמה עשורים טובים בתקופת הצנע בארץ. הדת החדשה לא הגיעה לכאן, אין פה שום מותג –
האלוהים החדש.
סבלנות כאן היא מצרך מבוקש, כל תהליך בירוקרטי ולו הפשוט נתקל
בפרוצדורה מסועפת, בשיחות טלפון ואישורים של ממונים שלא עונים לצלצול שעל שולחנם.
רגע, ארוחת צהריים עכשיו, הפקיד יחזור רק עוד שעה – תסמיני בירוקרטיה שקצת מזכירים
את ישראל.
כאן המדינה היא הכול. בסוף כל יום, כל הרווח שנעשה בסוכנות התיירות
הגדולה והיחידה במדינה (הוואנה טורס) נספר ונלקח. כל עובד מכין מעטפה עם דו"ח
המכילה את כל הכסף שהתקבל באותו יום, ונלקחת למחרת בבוקר ע"י שליח חמוש אך
חביב וחייכני. בערב יוצאים לטיילת לשתות ולרקוד ליום הולדתו ה-85 של קסטרו.
סבלנות, אמרתי שצריך. בקובה צריך זמן. להתרגל, לחכות ולהיפטר מקוצר
הרוח. והכי חשוב לא להתעצבן. כי כאן אף אחד לא מתעצבן. בסמטאות די מהר ניתן להיגרר
לסלון מיניאטורי של אחד המקומיים ולהיוודע לשוק השחור של הסיגרים. במהרה, נפתח תיק
עם כמה קופסאות קוהיבה ומונטה קריסטו – באנגלית משובשת שבמהרה חוזרת לספרדית אפשר
לשמוע הסבר משכנע, נלהב מלווה בהדגמות כדי לשכנע אותך לרכוש את הסחורה, שמהר נעטפת
בנייר עיתון ושקית.
המלון הוא המפלט. מהחום, מהקבצנים, מרעש המכוניות והאגזוזים. בחזרה לציוויליזציה.
די מהר מבחינים בכמה חיקויים אמריקאים מפעם – בניין הקפיטול שמזכיר את המקורי
בוושינגטון ופארק קטן שבו יושבים המקומיים ומדברים – פארק סנטרל (מוכר לא?).
איכשהו האקספיזם הזה סוחף אותך. הלהט הקובני, שמחת החיים, החגיגות
שנוצרות ללא שום סיבה והרום שנשפך כמו מים. קצת יותר טוב מה"אח הגדול".
מה עדיף יותר? אף אחד מהם. אף קובני לא יודה בקול שהמהפכה שלהם עשתה
לו את החיים יותר טובים. אולי הם לא כל כך יודעים מה הם מפסידים עדיין. מה שבטוח
שלא ממש אפשר לחזור אחורה, אחרי כמה שעות במשרד ממשלתי כל אחד מכם היה מעדיף את
משרד הפנים בארץ.
לא אני לא מתגעגעת, עדיין לא.
לכל הבעיות הביטחונית, הפקקים ברחובות, התורים בכל מקום והעצבים הישראליים (רק
לאוכל ;) ). מה שבטוח, גם אצלנו הדברים לא ממש טובים. אנחנו יכולים לקנות לא מעט
חלב, יש לנו בד"כ מבחר, הדירות שלנו קצת יותר מרווחות, אבל אולי אנחנו
מאושרים פחות. לאחר מחאת הקוטג' כתבתי פוסט מתרעם איפה כולם. אז כן הופתעתי – כולם
כבר לא שותקים, כולם יצאו לרחובות. אבל אני עדיין לא ממש מוצאת את מקומי שם, רק צופה
וחושבת חושבת על מה יכול היה להיות יותר טוב.
בינתיים, עולה פה על מכונית קבריולט משנות ה-50, מתרווחת לאחור,
מרכיבה את משקפי השמש ונוסעת לשקיעה קאריבית מדהימה סמוך לחופי הוואנה. מרגישה
בסרט שחור לבן מקסימום טריפו. תמיד טוב לחיות קצת בסרט.
על קברט, מוזיקה וג'אז קובני - בפוסט הבא.
על קברט, מוזיקה וג'אז קובני - בפוסט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה