תרה אחר פשפשים - מציאות מהשוק היפואי

בחודש האחרון, רעננתי תחביב נושן וחזרתי לשוטט פעמיים בשוק הפשפשים, לאחר שמזה כשנה לא ביקרתי, סיפקתי את הצורך העז שלי לפשפש אחר מציאות. נדמה, ששוק הפשפשים של יפו התברגן, כמעט התמסחר, ופינות החמד הנסתרות הולכות ומתמעטות. במקומן, תפסו את המקומות חנויות מעצבים פלצניות ויקרות ושלל מבקרים חופרים ותיירותיים להחריד.

למצוא משהו אותנטי היה ממש קשה. אבל עם זאת, היה עדיין מעניין לתור אחר פריטים מעניינים, או מאז שאני לומדת צילום, אחר שוטים טובים. אך זו עדיין האטרקציה המקומית היחידה שיכולה לספק את יצר השוטטות שלי, אחרי שביקרתי בכמה וכמה שווקי פשפשים החל מברצלונה וכלה בקובה.

אחת החנויות הכי כנות, בלתי מתחסדות היא "פלשתינה". חנות שלמה שהיא בגדר מוזיאון, חזרה לעבר. החנות עמוסה בפריטים ישנים: טוסטוס עם סירה, תלבושת טייס משנות ה-50, מצלמות 8 מ"מ (שעדיין עובדות!!), מטחנות בשר ידניות וקופסאות סיגריות מעוצבות משנות ה-60. שאני כמובן שמתי את ידי על השוויצרית הכסופה, וקיבלתי מחמאה על הטעם היקר והמשובח שלי. אסור לצלם בחנות "זה מקום פרטי! רוצים מזכרת – תקנו משהו!" תלוי השלט בכניסה. וכך, גם עשרות שלטים אחרים שמבהירים את הגישה הישירה של בעלי החנות. בצפיפות, אבק ואלפי פריטים, זה ממש מרגיש ביקור במנהרת הזמן.

בהמשך, עברתי בחנות "מעשייה" שהפריטים הכי מעניינים בה היו בגדים וסווטשרטים מבד פיקה אשר ממנו היו עשויות כל שמיכות הילדים של פעם (שאני הכי אוהבת).

בהמשך מצאתי "בוטיק" (יותר נכון חור בקיר) של אישה מבוגרת, מאופרת בכבידה ונראית עתיקה בעצמה, שבה ניתן למצוא את הביגוד והאקססוריז הנשיים של פעם. כובעי צד, מראות יד, פילטרים לסיגריות ומניפות ליידי ססגוניות. במקומות אחרים מצאתי סוסי עץ ישנים. 

בפעם האחרונה שביקרתי (יום שישי האחרון), הגעתי למכירה של סופי עיצובים. חנות קטנה ומטריפה – צבעונית מאוד ומלאה בכלים, דקורציה וחפצים (לא תמיד שימושיים) בעיצובי רטרו. גן עדן לפוניות!!

עם זאת, בואו נזכור שרוב החפצים עשויים מפלסטיק. המחירים, מוגזמים! למרות האותנטיות, המתיקות וקושי להחזיק את עצמי, יצאתי עם פריט שימושי אחד שהיה במבצע! מעמד למכתבים ולדואר שמפוזר בכל הבית! J

באותה מכירה, זכיתי סוף סוף לראות את התכשיטים של קרן שביט שהגיעה למכירה עם הדברים הנפלאים שלה. ורכשתי סימנית וינטג' לספר, לאוסף הסימניות הדל שהתחלתי לפני כמה חודשים.

המשכתי לדוכנים המלאים בחפצים משומשים. הפשפושים הניבו עוד משהו מגניב! חוברת קומיקס משנת 86 של באטמן! עם דפים מצהיבים ושפה מכובסת.

סיימתי בפועה, עם ערק, שקדים ונענע, ראש טוב, וגלויות שעושות חשק לעוד!

תסביך סינדרלה או למה אנחנו כל כך אוהבות נעליים?

פלטפורמה, נעלי עקב, נעלי בלט, פיפ-טואו, אוקספורד, סטילטו, צ'אנקי, ספול, מגף...אינסוף למגוון הנעליים. את כולם אנחנו רוצות (טוב נו, אני).

הפוסט הזה כולו נעליים. ליתר דיוק ברובו יהיה על נעלי עקב. לא שאני שורדת במגדל השן שלי על עקבים יותר משעה. אחרי זה נהיה שם קר למעלה. ולמטה, אוווו כואב.

בעבר, סיקרתי כאן את תערוכת הנעליים ההורסת של קובי לוי. מאז, נתקלתי בעוד כמה מעצבי נעליים, שחלקכם יחשוב שהם ביזאריים. אחרים (כמוני) יריירו ללא משוא פנים.

אחד האהובים והביזאריים הוא רונלדו פראגה, שלוקח את הנעליים למחוזות ממש פנטזיונריים. 

בתמונה: נעלי בימבה של המעצב הפורטוגזי רונלדו פרגה. עם האתר והבלוג הכי מתוקים שיש!

עיצוב של פראגה למליסה

אבל השאלה המרכזית היא – מה יש לנו לנשים שנעליים מושכות אותנו מהופנטות כמו החלילן מהמלין. למה אנחנו נחרוג מתקציבים, נסתכן בשקר לבן לבן הזוג ונוסיף על בעיית האחסון הקשה בארון, וכל זאת בעבור זוג נעליים נחשק שתפס את עינינו בחלון הראווה, על רגליים חינניות של מכרה או במודעת אינטרנט אינטראקטיבית?

עקב טרנטולה שרץ ברשת

זה לא סוד שנעלי עקב, או נעליים צרות ומחודדות הן לא המלצה ידידותית מאורטופד. יש שאומרים שנעלי העקב הן פרי סממן תרבותי עתיק יומין וכמיהתן של נשים מאז ומעולם לכף רגל נשית קטנה אגב, במאות הקודמות היו כמה שלקחו את זה ממש קשה. נשים מההיי סוסייטי נהגו לכרות את בהונותיהן הקטנות, כדי לזכות ביתרון נוסף בזמן שניסו לדחוק את כפות רגליהן לעקבים מיניאטורים (לא לנסות בבית).

אגב, יש גרסה מוקדמת של סיפור סינדרלה שמספרת  שאחיותיה החורגות והרעות של סינדרלה קטעו את אצבעות רגליהן ואת חלק מעקביהם על מנת שרגליהן יתאימו לנעלי הזכוכית של הנסיך!!!! בסוף, זה כמובן לא הצליח להם כי נתגלו עקבות דם מסביבם (ממש המסור!!). 

נעלי סבל שהופצו ברשת

כן, זה לא סוד. אנחנו רוצות כפות רגליים דקיקות וענוגות. אף אחת לא רוצה לשלוף רגל של ממוטה מהנעל. ואין ספק שנעלי עקב יכולות להוציא כל כף רגל ממש טוב. ואין מה לעשות זה גורם לנו להרגיש סקסיות.

אבל שכשחושבים על זה, איך הנסיך קבע קריטריון כל כך הזוי לבחירת ליבו. אם הוא היה בג'יידייט מה הוא היה כותב. "מחפש נקבה זעירת- רגליים". הוא די התעלם מכל שאר התכונות של סינדרלה. דבר שבחשיבה נוספת, די מעליב. אגב, סיפור סינדרלה, הגיע במקורו מסין, שם נהגו משפחות רבות במשך מאות שנים, לכפות את רגליי בהונותיהן.

נעלי הזכוכית

לאופנה, כך מסתבר יש קשר ישיר עם משיכה מינית. למרות, שמה נגיד על ההאגס? ( או ugly shoes יש שמכנות אותן ) האם המשיכה המינית היום היא לבת כפר חקלאית שמסתובבת עם גושי נעליים חסרות עידון, אך מחממות מאוד?

מגף של ד"ר מרטינס

כתבת האופנה האמריקנית ברובאך כתבה ב-1986 מאמר שנקרא "שיגעון הנעליים" ניסתה לענות על השאלה למה אנחנו כ"כ נוהרות אחרי נעליים. אז יש תיאוריות "פרוידאניות" שמסבירות זאת  ע"י הריגוש, שחלק מהגברים מקבלים מהנעליים, אותן נועלות הנשים. אז להסביר למה נשים נועלות? לזה לא ממש נמצא הסבר, אפילו במספר מחקרים על הנושא שמצאו קשר לסטריאוטיפיים נשים, סמלים וכדומה אין ממש תשובה לזה.

נעליים של המעצב אנדרה פרוגיה

אז אולי כל אחת מאיתנו בעצם כמהה להיות סינדרלה ושכף רגלה הענוגה תחליק לתוך סנדל הזכוכית והיא תזכה בנסיך ובעתיד זוהר ומאושר. ואולי, כל נעל בארון היא אובייקט מיני המותאם לטעמם של הגברים השונים, אולי אנחנו סתם קורבנות אופנה תרבותיים של שנים. ואולי, יש לנו פטיש לכפות הרגליים שלנו, או שאנחנו נורא רוצות לבטא את עצמנו וזו דרך נפלאה.

הומאז' של המעצב אנדרה פרוגיה ליצירה של פיקאסו

אם נעזוב לרגע את התיאוריות, הסמלים, הפרוידאניות -  אנחנו פשוט נהנות. נהנות מלקנות נעליים, מלנעול אותן, מלהשוויץ בהן, מלהסתכל עליהם בארון. ולזה, לא צריך שום תירוץ או הסבר. 

אני מסיימת בתמונות ממגירות הנעליים העמוסות שלי, שתמיד מעלות בי חיוך :)