פסק זמן אצל דפנה לוינסון

לאחרונה הוזמנתי לאירוע במתחם של דפנה לוינסון בדרום העיר. מעבר לקבלת הפנים החמה שהצוות במקום העניק. נחשפתי לקונספט די מקורי של המותג ללקוחותיה.
רוב הרשתות המקומיות מנסים לפתות אותך בהרשמה לחבר מועדון שחוץ מבלבולי מוח באסמסים, דיוורים שיווקיים להחריד והטבות זניחות לא ממש נותנות לך להרגיש שאת כחברת מועדון בעלת יחס מיוחד, אלא עוד רשימת מייל. 

אולי בגלל שמדובר במותג שהוא קצת יותר מהודק או קצר יותר אלגנטי, אצל דפנה מעניקיםלחברות המועדון מתחם אקסלוסיבי משלהן. ממש "חדר משלך". שבו יש לך מקום אינטימי ואישי להגיע ולמדוד בניחותה, לצד בר מפנק עם קוקטיילים וקפה ולצד יועצות סטיילינג שיגידו לך את האמת לגבי מה מתאים לגוף שלך בין אם את קייט מוס או אדל. 

צילום גורן ליובונציץ'

ההרגשה שהמקום מעניק, כמו הקוקלציה, היא כמעט אירופאית, קלאסית ומאופקת. לבגדים יש ניחוח אירופאי, אך עם התאמה ישראלית לוקלית. כולנו מפנטזות על סטייל מחויט, מעונג וסופיסטיקייטד של הבירות האירופאיות. אבל לטס פייס איט, בין הכביסות, הריצות ברחבי העיר, והרגליים שמתעקמות על עקבים במדרכות הקלוקלות של תל אביב, רובנו ויתרנו על הלבוש המחויט האלגנטי ליומיום ומחפשות משהו יותר נוח ומותאם. איכשהו, יש בקולקציה הזו ניסיון לעשות את זה. להישאר אלגנטית עם קורטוב של נוחות.
לא תמצאו שם הדפסים משוגעים, גזרות שובבות. אלא לבוש קלאסי, נשי עם צבעים נוחים שמתאימים לכל אחת בארון.

חדשנות נוספת אליה התחברתי כאשת תוכן היא המגזין האינטרנטי שהקימו במותג. ההבנה שקצנו כבר בדיוורים השיווקיים, ודווקא צריך לתת מקום לתוכן מגוון, בעל ערך מוסף שמעשיר את הקוראות וגם את התפיסה של המותג, מעוררת הערכה בעיני.

מתוך אחד הפוסטים במגזין

אז בין כוס הקאווה, למדידות, במתחם של דפנה לוינסון אפשר קצת לקחת פסק זמן. 

ויש גם הטבה:

מניאטורות ואוכל – צלמים שרואים אוכל קצת אחרת

רוב צילומי המאקרו מתייחס לצילומי חרקים. אבל יש לא מעט צלמי מקארו שמצלמים פשוט מיניאטורות. מדובר על צילום תקריב של עצמים קטנים. לרוב מצולמים אובייקטים קטנים שמהווים את מרכז הפריים, בד"כ הצילום ממחיש את גודלם היחסי של האובייקטים. אבל הצלמים שאני אוהבת, פשוט משתמשים באובייקטים קטנים כדי לברוא עולם שלא תמיד ניתן להפיקו בסט בגודל אמיתי. או משתמשים ב"סט" מציאותי כדי להפכו לעולם של האובייקטים הקטנים.

אני כבר הרבה זמן מתכננת את פוסט צלמי המיניאטורות שאני אוהבת, אבל אז גיליתי שיש פשוט יותר מדי כאלו לפוסט אחד. ובשביל שלכל אחד באמת תהיה הבמה, החלטתי לפצל. בפוסט הזה למעשה החלטתי לכתוב רק על צלמי המניאטורות שמסתכלים על המזון שלנו קצת אחרת. בפוסט הבא צלמי מניאטורות אחרים שלא עוסקים באופן פרטני במזון.

אלו צלמי המיניאטורות ומזון שאני הכי אוהבת:

Carl warner
http://www.carlwarner.com

צלם בריטי שהתמקצע בהתחלה בצילום מסחרי לעולם הפרסום. אני מציינת את זה כי זה ממש משפיע על עבודתו הפרסומית שקצת שואבת השראה לדעתי מהנופים והאימג'ים המהוקצעים של פרסומות. גם חלק מהעבודות שלו הוזמנו ע"י משרדי פרסום כיום כדי לפרסם מוצרים ומותגים בתעשיית המזון. קרל יותר את הדימויים בצילום שלו ממזון – זה ממש כמו שזה נשמע. הוא בונה קומפוזיציות שלמות ממזון. מאז הוא גם מביים פרסומות לתעשיית המזון ואפילו עשה סדרת אנימציה לילדים על אכילה בריאה. בקיצור, לקח את זה רחוק. מעבר לזה, שזה מדהים איך כל פרט בצילום מורכב ממזון (ואז אתה מוצא את עצמך מנסה לנחש איזה אוכל כל פרט), זה יוצר עולם עשיר במרקמים וצבעים שלוקחים את המאפיינים של המזון ובוראים ממנו ממש עולם. את רוב הצילומים הוא מתכנן בקפידה ואז עובד יחד עם מעצבת מזון כדי להרכיב את הסצנה המצולמת. כל אחת כזו יכולה לקחת ימים שלמים. וכהשראה לצילומים הוא פשוט בוהה ובוחן ירקות בסופרמארקט (כפי שהוא סיפר באחד הראיונות שלו).

אחת מהפרסומות שיצר קרל

Christopher Boffoli
http://bigappetites.net/

צלם אוטודידקט אמריקאי, סופר וקולנוען מסיאטל, שעוסק בצילום מאקרו. הסדרה האהובה עלי משתמש בדמויות מניאטורות, דמויות זעירות בסביבות מזון אמיתיות. המזון מאבד פתאום את היותו מזון והופך ללוקיישן אמיתי לדמויות הקטנטנות. הצילומים פורסמו בלמעלה מ-90 מדינות ברחבי העולם.

minimiam Akiko Ida and Pierre Javelle -
http://www.minimiam.com

זוג צלמי מזון – אקיקו אידה היא יפנית ופייר הוא צרפתי. הם הכירו בבי"ס לצילום בפריז. הם מצלמים אנשים מניאטוריים במרחבי המזון. זה קצת מזכיר את בופולי מההתחלה, אבל הדמויות שלהם הרבה יותר ססגוניות והם מצלמים מגוון רחב יותר של פעולות שהדמויות מבצעות שמשתלבות באופן מדהים עם המרקמים, הצבעים והמאפיינים של המזון עליו הם מצולמים. המזון הפך למגוון של נופים. כדי להגביר את "התחבולה" של נופי המזון הם משתמשים כמובן בעדשות מאקרו. מאז השקת הפרויקט ב-2002 הסדרה גדלה ליותר מ-60 עבודות.

שיק אולימפיאדה - סיקור המשלחות בחסות מעצבי העל

התמונה מכאן

מסתבר, שאפילו שונאת ספורט כמוני התחילה האולימפיאדה לרתק. החל מהמשחים בבריכות לאתלטיקה ולשיוטים. אפילו אני כבר מכירה את השמות הגדולים, היריבויות וההפתעות של האולימפיאדה הזו. 

בטח כבר הספקתם לשמוע את משה גרטל החופר בשידורי המשחים על בגדי הים שהתחילו להיות צבעוניים. אך מעבר לזה, באולימפיאדה הזו האופנה היא חלק בלתי נפרד.

מעבר למשחקים האולימפיים ולסיפורים שמאחורי הספורטאים, מסתבר שהאולימפיאדה הזו הפכה להצהרת אופנה של המשתתפים ויותר מכל את טביעת האצבע של מעצבי העל הגדולים בעולם. רבים בתעשיית האופנה הכתירו כבר את האולימפיאדה הזו כמסוגננת ביותר אי פעם. מי אמר שביגוד ספורטיבי לא יכול להיות שיק?

הגרדרובה של ספורטאי ממוצע כוללת מדים ייצוגיים (בטקסי הפתיחה והסיום), בגדים לתחרויות עצמן ולבן לבין. יש מדינות שלקחו את נושא הביגוד צעד אחד קדימה.

האיטלקים מפציצים במדים ייצוגיים כחול-לבן של ארמני. על העיצובים לצוות השיט שלהם אמונים בית האופנה פראדה. ארמני עיצב מדים רשמיים המורכבים חליפה בכחול נייבי, ג'קט שעליו רקום באזור החזה, הלוגו של הועדה האולימפית האיטלקית, חולצת כותנה בכחול בהיר ועניבה. מדי הנשים כוללות גרסה עדינה יותר של מדי הגברים הכוללת ג'קט, מכנס וצעיף. 

מדי הגברים שתכנן ארמאני - התמונה מכאן

ארמאני - תמונה מכאן

סטלה מקארתני עיצבה יחד עם אדידס את המדים הבריטיים המעודנים. היא גם ניגשה למשימה עם אג'נדה פסמיניסטית בכל מה שקשור לעיצוב בגדי הנשים. היא טענה בראיונות שמאוד חשוב לה שהנשים הבריטיות יראו בצורה הטובה שלהן בקבלת המדליה על הפודיום. חשוב היה לה להדגיש את הנשיות של הספורטאיות שלרוב לבושות במדים יוניסקס. את המדים הייצוגיים (לבן וזהוב) השוו הביקורות הנזעמות לתלבושות של אלוויס. 

מדי הנשים של סטלה מקארתני - התמונה מכאן

מדי אלביס של סטלה מקארתני - תמונה מכאן

המשלחת האמריקאית קבלה אתה מדים הרשמיים שעוצבו ע"י ראלף לורן. שהיו לטעמי, והיה בהם ניצוץ וינטג'י נקי וקלאסי. ביגוד אול נייבי עם ברט תואם. על אף, שקיבלו ביקורות קשות מכל העולם, שהמדים יוצרו לא אחרת מאשר בסין. בין היתר הוא עיצב; בלייזרים, מכנסיים לבנים, חצאיות ונעליים, כובעי ברט וצעיפים בצבעי אדום, לבן וכחול.

מדי המשלחת האמריקאית של ראלף לורן - התמונה מכאן

מדי הקבוצה האמריקאית - תמונה מכאן

בג'מייקה היו חייבים לתת ייצוג לסמל הלאומי שלהם. והבגדים עוצבו ע"י ביתו של בוב מרלי, הזמרת Cedella Marley בשיתוף עם פומה. בצבעים הבולטים שלהם – צהוב, ירוק שחור.

מדי הנבחרת הג'מייקנית לטקסים - תמונה מכאן

הלבוש לתחרויות - התמונה מכאן

ואפילו נבחרת הרכיבה הצרפתית (תודו שלא ידעתם שיש כזו) קיבלה מעילי רכיבה יוקרתיים מיוחד מבית האופנה הרמס. 

למי שתהה מי עיצב את בגדי הנבחרת הישראלית. לא בדיוק מעצבי על, אבל עדיין בית האופנה הכי ישראלי – קסטרו. בשיתוף עם הנציגות של ספידו בישראל (נותנת החסות למשלחת). המדים הרשמיים כללו ג'ינס, חולצה לבנה וז'קט כחול מחויט.  בראיון להארץ המעצבת האחראית נימקה את הבחירה בכך שג'ינס זה הלבוש הכי ישראלי. בקיצור, אמרה במילים מכובסות, שאי אפשר להגזים עם השיק, ישראל היא לא בדיוק מעצמת אופנה מחויטת ומשובחת.
שחר אטואן לא חוסך שבטו מהבחירה המיושנת, המכבידה ומבקר את החייטות המרושלת של קסטרו. את האמת, המדים הישראליים בעיני היו פשוט באנליים, לא ממש עצרתי לרגע כדי לבחון אותם, בניגוד לנבחרות אחרות. המדים ייצוגיים והולמים אך ללא שום אמירה אופנתית.

מתוך מגזין קסטרו

 למי שנכנסה למצב רוח ספורטיבי ורוצה לקחת חלק בהתרגשות, המעצב קארל לגרפלד אמנם לא עיצב מדים של משלחות, אך עיצב קולקציית נשים בהשראת המשחקים האולימפיים. הקולקצייה מוצעת למכירה בלונדון לכל מי שחפצה וידה משגת לשלם, תחת השם: “Team Karl” (עף על עצמו).

ולסיום, אם חשבתם שכל הספורטאיות הן "גבריות", משהו קטן שמדגיש שגם בתוך בגדי הים והמדים הללו, יש לנו הנשים תמיד צורך לבטא את עצמנו ואת האינדבידואליות שלנו. הספורטאיות עשו זאת בצורה די יצירתית עם מניקור צבעוני ופטריוטי, שיקי ומקורי.
עם צילום המניקור של הספורטאיות החלו אלפי בלוגריות להעלות הדרכות ועיצובים משלהן ברוח האולימפיאדה. טוטוריאל טוב אפשר לראות בבלוג הזה או בסרטון הזה.
תמונות מניקור ספורטאיות מתוך קוסמופליטן הבריטי:

התמונה מכאן

התמונה מכאן

קוד פתוח לאהבה - המופע החדש של מריה קונג

בשבוע שעבר היה לי הכבוד להגיע ל-Open source מופע המחול החדש של מריה קונג. עדכנתי כאן על עלייתו של המופע החדש בפוסט הקודם.
בפרמיירה כמעט נוצצת, אך צנועה. התקבצו מגוון אנשי התקשורת המלומדים להגיע ולסקר את המופע החדש. לצד קאווה ואבטיח צונן, שיחות על מופעים, הצגות ופסטיבלים נשמעו למכביר. חלקם נחרדו לנוכח היעדר התוכנייה, וביקשו לברר היכן המילים המודפסות כדי להיצמד אליהן. חלקם התיישבו בארשת מכובדת לצדי במקומות והביעו טרוניה על הכמות הגדולה של היצירות והאמנות אך על הקושי לאתר את ה"דברים הטובים". בנימה מעט מסתייגת הם שקעו בכסאותיהם עם החשכת האולם. כל מה שאני יכולה להגיד, שלהישאר אדישים, הם ממש לא נשארו.

בסוף המופע עלתה אחת מחברות הלהקה ובחיוך ציינה ש" Open source it's all about sharing". וזה ממש כך, הרקדנים לאורך כל המופע שיתפו וחלקו איתנו את הזיעה, ההתרגשות ואת התשוקה למחול.
להחזיק קהל על מופע מחול הנע סביב תימה וסיפור אחד זה ממש לא פשוט. היו רגעים שנמתחו וברגע שכמעט ואזלה סבלנותו של הקהל נכנס אלמנט חדש שהחייה ורענן את המופע ובייחוד בסופו.

כמו ב- kong's night גם כאן, עבודת הגוף של הרקדנים מעוררת השראה. השליטה המדהימה בגוף, התנועות המתואמות היו ממש מלאכת מחשבת. בנוסף, השימוש בתפאורה מינימליסטית, לצד אלמנטים בימתיים שממש ייצרו תפאורה דמיוניות כגון: תאורה ומוסיקה היו פנומנליים.

בפוסט הקודם, ציינתי כאן את סיפור הרקע למופע. אני לא יכולה להגיד שממש ראיתי את הסיפור הזה נרקם לנגד עיני. אבל ראיתי הרבה סיפורים אחרים.

ה"שטן" או ה"גורל" או איך שתקראו לזה שבמופע שמשליט את מרותו ומכוון את הדמויות לפי תוכנית פעולה שנהירה לו, הייתה מיוצגת בצורה מדהימה סביב שילוב סאונד ותנועה מתואמת להפליא. 

את ההתחלה אני ראיתי כריקוד טנגו של זוגות המסמן את המאבק העתיד להגיע. שוב, התיאום והדיוק בין תנועות הרקדנים והשתלבותם זו בזו הייתה אחד הדברים שהעניקו לכל המופע נופח אחר.
בחלק מהמקרים השילוב במוסיקה אלקטרונית ובאפקטים של סאונד עם תנועות המלוות את הסאונד ואף מתארות את הפעולות (ללא פעולה אמיתית) הזכירו לי ממש סרט מדע בדיוני. קצת כמו מטריקס. אבל לא מהכיוון של ההתרשמות מהפירוטכניקה והפעלולנות שבאפקט, אלא בשילוב המוצלח בתוך סיפור שבו הרבה רגשות.

לבסוף, הסיום שהיווה ניגוד מעניין לתחושה המכנית שהועברה בסאונד ובתנועות המלוות לו, היה מעין הדהוד "גונג" מרענן ונוגע, לאחר מדיטציה ארוכה. המוסיקה החיה והאנושית שהביאה עמה גם את ההתחברות הרגשית של 2 הדמויות הייתה ממש מרגשת. אין ספק שזה היה אחד הקטעים היפים בעיני במופע שאף גרמו לקהל לעמוד על רגליו.
עם מוסיקה מקורית של Habib Koite זמר סנגלי, לצד זוג הרקדנים המתקרבים זה לזה, נוגעים לא נוגעים, החוויה הייתה מצמררת.

(בלי קשר נראה לי שכדאי להתחיל להאזין לחביב) -
אתם יכולים להאזין כאן למוסיקה\הדואט המוסיקלי שהיה במופע:



 הרבה אנשים טוענים ש"אין להם למה ללכת למחול", שהם לא מבינים כלום. זהו, זה הקאץ'. לא צריך להבין, צריך להרגיש. צריך להתחבר לדימוי הבימתי מהלב, לא באמצעות הקשרים הגיוניים. וגם אם לא מצליחים למצוא קו עלילתי מסודר, לא צריך, זה רק תפאורה. זה קצת כמו לעשות סקס ;)

לכל מי שרוצה לצאת מהחצר החמה שלו או מהדירה הממוזגת כדי לצפות במחול מיוזע אך משובח, זה האתר של מריה קונג. תעשו לעצמכם טובה...

לקראת Open Source - המופע החדש של להקת מריה קונג

בנובמבר שנה שעברה ייצא לי לצפות בהופעת המחול של להקת מריה קונג "Kong's nights" (שאגב, עדיין מציגנ מדי פעם). חייבת לציין שזה היה אחד ממופעי המחול המודרני הטובים שייצא לי לראות בשני האחרונות. מופע מחול טוב מייצר דימויים שנשארים אצלי שנים בזיכרון (דוגמת ברק מרשל שראיתי לפני הרבה זמן). 

עם זאת, מחול מודרני נתפס בעיני לא פעם כבעייתי. הטשטוש בין מחול לתיאטרון הפך יותר ויותר גדול, ובעיני מוריד מאיכויותיו של המחול. בנוסף, נדמה שמחול מודרני עשוי לעיתים ליפול ל"קלישאות" בדוגמת מוסיקה מנוכרת המורכבת מצלילים מתכתיים או הבעות פנים וקולות הרקדנים שלא מצליחים להעביר את הרגש. תקראו לי שמרנית, אבל כשאני באה לראות מחול, אני רוצה לראות מחול. אני רוצה שירגשו אותי באמצעות תנועות.
במופע של מריה קונג זה ממש היה אחרת. אם הייתה מוזיקה מנוכרת היא שירתה את היצירה. עיצוב התלבושות המוקפד היה נהדר ושירת את תנועות השחקנים. הפך אותם ליצורים מיתיים כמעט.

להקת המחול מריה קונג נוסדה בשנת 2008, על ידי ארבעה רקדנים יוצאי להקת בת-שבע שחברו לארבעה יוצרים מרחבי העולם. זה ממש לא להקה בוסר, אלא להקה שמצליחה ליצור יחד דברים מעניינים.

היום, אני שמחה ללכת לצפות במופע החדש של הלהקה שיעלה במדיאטק חולון. המופע החדש – "Open source" נשמע כבר כיצירת מחול שככל הנראה משלבת ניו מדיה וממש מתכתבת עם המרחב הווירטואלי.

הסיפור הוא על ליל כלולות של אישה. רגע לפני ההתמסרות, היא מתבוננת לתוך מראה ומולה צפים הפחדים העמוקים, עולות הפנטזיות, ומתגלות הכמיהות החבויות. בהתרחשות העלילה שולט 'הקוסם - מגשים המשאלות', השואף להבנה טובה יותר של התכונות המרכיבות אותנו, מבקשי המשאלות. מסתבר שאותו מגשים משאלות הולך למלא את תפקידו באמצעות שילוב אמצעים טכנולוגיים. אותו יימלא חבר הלהקה שבא מעבר עשיר בפוסט פרודקשן, ותלת מימד. מה שבטוח, נראה שיהיה מעניין. זה גם נראה לי אמיץ לייצר מופע מחול הנסמך על אמצעים טכנולוגיים. מה שמעיד על ראייה חדשנית ובחינת אמצעים חדשים וניו מדיה ביצירה האמנותית, ניסיום שכבר מוערך בעיני.

קטע מתוך המופע החדש -




מחכה בקוצר רוח למופע,
עדכונים וחויות בפוסט הבא!
ללוח ההופעות של הלהקה הקליקו כאן. 

לקראת התערוכה - הצצה לצילומים של פוניה

התמונה שלי מההזמנה לתערוכה

אחרי שנת לימודים במנשר שבה המוח כל הזמן קדח מדימויים, רעיונות לפריימים, חיפוש אחר אביזרים, גיוס מצטלמים, רדיפה אחרי לוקיישנים ומה לא?! מחר נפתחת התערוכה שלנו בגלריה בינט! ותודה לגובי היקר שאיפשר את קיום התערוכה ומארח אותנו.
אז מה צילמתי השנה?
הכול!!
החל מחפצים, פורטרטים, עירום, בע"ח, חברים וחברות, קצת נוף אורבני, קצת ברחוב, צפרדעים וסוסים ועוד הרבה הזיות.

אז חוץ מזה שגיליתי את האהבה החדשה שלי, יצא לי להכיר לא מעט חברים\חברות חדשות שהתגייסו מבלי שהם מכירים אותי לצילומים בחום, בקור, מוקדם בבוקר, על גגות, בתחנות אוטובוס ועוד. (זה גם הרגע להודות לכולם).


מה אני מציגה מחר?


מחר אני מציגה 4 עבודות מתוך סדרה שמטפלת בנושא הפנטזיה והחלומות. נושא שאני מתחברת אליו באופן מיוחד. אחרי חפירה ונבירה בפורומים של חלומות צלולים, רישום חלומות מהעבר, וזיכרון פנומנלי של מס' חלומות הדגל. ניסיתי אף לשחזר חלק מהם. חלקם, לא נחלו הצלחה ולכן לא נבחרו, וחלקם קצת מתחילים להתקרב לדימוי שהתת מודע שלי השפריץ.
זו אחת התמונות מהסדרה, שלא תוצג מחר:

את שאר העבודות, פשוט תצטרכו להגיע ולראות בעצמכם. 

מסיימת עם ציטוט של המחזאי אוגוסט סטרינדברג שהיווה השראה לטקסט שכתבתי על סדרת הצילומים שלי:

"כל דבר הוא אפשרי. זמן וחלל אינם קיימים. הדימיון מערבב זכרונות, התנסויות, המצאות חופשיות, אבסורדים ואלתורים. דמויות מתפלגות, נכפלות, נעלמות באוויר, מתעבות, מתלכדות יחד.
אך יש תודעה שמתעלה מעל הכול – זו של החולם. לגביו אין סודות, אין סתירות פנימיות, אין נקיפות מצפון, אין חוקים. תודעה זו, אינה שופטת, גם אינה סולחת, היא רק קושרת את הדברים יחד".

התמונה שעל ההזמנה צולמה ב"בית רוקח". אחד המקומות המדהימים בעיר שפתוח למבקרים בנווה שצדק. זה הזמן להודות להם, על אחד הלוקיישנים האותנטיים שיש. לכל מי שרוצה לבקר הנה לינק לאתר. 

לפרטים ולעמוד האירוע בפייסבוק, הקליקו כאן.

OMG! That's FUNIA!

Bicycles have become the hottest trend in Tel Aviv that transports people around town with no traffic, no parking problems and the most important thing - with a lot of chic. In Amsterdam and other cities in the world, bicyclists already crowd the city routes, bike paths, parks and roads.

Bike made ​​for us, city dwellers, a new source of urban fashion with a variety of retro city bike and colors. Models, Tel Aviv hipsters, students and parents riding with children are common in the Tel Aviv landscape.

My new project includes a bicycle saddlebag which fits comfortably, looks cool on the back and allows you to pedal around town in style but also with storage solution and excellent mobility.  Velcro straps that connect to the back, two large pockets for storage, water resistance, and comfortable grip handles allow you to pull off the bag and walk away with it.

Thanks to Copenhagen cycle chic for the post!

Contact me for purchasing, comments and questions.

funiabags@gmail.com