תרה אחר פשפשים - מציאות מהשוק היפואי

בחודש האחרון, רעננתי תחביב נושן וחזרתי לשוטט פעמיים בשוק הפשפשים, לאחר שמזה כשנה לא ביקרתי, סיפקתי את הצורך העז שלי לפשפש אחר מציאות. נדמה, ששוק הפשפשים של יפו התברגן, כמעט התמסחר, ופינות החמד הנסתרות הולכות ומתמעטות. במקומן, תפסו את המקומות חנויות מעצבים פלצניות ויקרות ושלל מבקרים חופרים ותיירותיים להחריד.

למצוא משהו אותנטי היה ממש קשה. אבל עם זאת, היה עדיין מעניין לתור אחר פריטים מעניינים, או מאז שאני לומדת צילום, אחר שוטים טובים. אך זו עדיין האטרקציה המקומית היחידה שיכולה לספק את יצר השוטטות שלי, אחרי שביקרתי בכמה וכמה שווקי פשפשים החל מברצלונה וכלה בקובה.

אחת החנויות הכי כנות, בלתי מתחסדות היא "פלשתינה". חנות שלמה שהיא בגדר מוזיאון, חזרה לעבר. החנות עמוסה בפריטים ישנים: טוסטוס עם סירה, תלבושת טייס משנות ה-50, מצלמות 8 מ"מ (שעדיין עובדות!!), מטחנות בשר ידניות וקופסאות סיגריות מעוצבות משנות ה-60. שאני כמובן שמתי את ידי על השוויצרית הכסופה, וקיבלתי מחמאה על הטעם היקר והמשובח שלי. אסור לצלם בחנות "זה מקום פרטי! רוצים מזכרת – תקנו משהו!" תלוי השלט בכניסה. וכך, גם עשרות שלטים אחרים שמבהירים את הגישה הישירה של בעלי החנות. בצפיפות, אבק ואלפי פריטים, זה ממש מרגיש ביקור במנהרת הזמן.

בהמשך, עברתי בחנות "מעשייה" שהפריטים הכי מעניינים בה היו בגדים וסווטשרטים מבד פיקה אשר ממנו היו עשויות כל שמיכות הילדים של פעם (שאני הכי אוהבת).

בהמשך מצאתי "בוטיק" (יותר נכון חור בקיר) של אישה מבוגרת, מאופרת בכבידה ונראית עתיקה בעצמה, שבה ניתן למצוא את הביגוד והאקססוריז הנשיים של פעם. כובעי צד, מראות יד, פילטרים לסיגריות ומניפות ליידי ססגוניות. במקומות אחרים מצאתי סוסי עץ ישנים. 

בפעם האחרונה שביקרתי (יום שישי האחרון), הגעתי למכירה של סופי עיצובים. חנות קטנה ומטריפה – צבעונית מאוד ומלאה בכלים, דקורציה וחפצים (לא תמיד שימושיים) בעיצובי רטרו. גן עדן לפוניות!!

עם זאת, בואו נזכור שרוב החפצים עשויים מפלסטיק. המחירים, מוגזמים! למרות האותנטיות, המתיקות וקושי להחזיק את עצמי, יצאתי עם פריט שימושי אחד שהיה במבצע! מעמד למכתבים ולדואר שמפוזר בכל הבית! J

באותה מכירה, זכיתי סוף סוף לראות את התכשיטים של קרן שביט שהגיעה למכירה עם הדברים הנפלאים שלה. ורכשתי סימנית וינטג' לספר, לאוסף הסימניות הדל שהתחלתי לפני כמה חודשים.

המשכתי לדוכנים המלאים בחפצים משומשים. הפשפושים הניבו עוד משהו מגניב! חוברת קומיקס משנת 86 של באטמן! עם דפים מצהיבים ושפה מכובסת.

סיימתי בפועה, עם ערק, שקדים ונענע, ראש טוב, וגלויות שעושות חשק לעוד!

תסביך סינדרלה או למה אנחנו כל כך אוהבות נעליים?

פלטפורמה, נעלי עקב, נעלי בלט, פיפ-טואו, אוקספורד, סטילטו, צ'אנקי, ספול, מגף...אינסוף למגוון הנעליים. את כולם אנחנו רוצות (טוב נו, אני).

הפוסט הזה כולו נעליים. ליתר דיוק ברובו יהיה על נעלי עקב. לא שאני שורדת במגדל השן שלי על עקבים יותר משעה. אחרי זה נהיה שם קר למעלה. ולמטה, אוווו כואב.

בעבר, סיקרתי כאן את תערוכת הנעליים ההורסת של קובי לוי. מאז, נתקלתי בעוד כמה מעצבי נעליים, שחלקכם יחשוב שהם ביזאריים. אחרים (כמוני) יריירו ללא משוא פנים.

אחד האהובים והביזאריים הוא רונלדו פראגה, שלוקח את הנעליים למחוזות ממש פנטזיונריים. 

בתמונה: נעלי בימבה של המעצב הפורטוגזי רונלדו פרגה. עם האתר והבלוג הכי מתוקים שיש!

עיצוב של פראגה למליסה

אבל השאלה המרכזית היא – מה יש לנו לנשים שנעליים מושכות אותנו מהופנטות כמו החלילן מהמלין. למה אנחנו נחרוג מתקציבים, נסתכן בשקר לבן לבן הזוג ונוסיף על בעיית האחסון הקשה בארון, וכל זאת בעבור זוג נעליים נחשק שתפס את עינינו בחלון הראווה, על רגליים חינניות של מכרה או במודעת אינטרנט אינטראקטיבית?

עקב טרנטולה שרץ ברשת

זה לא סוד שנעלי עקב, או נעליים צרות ומחודדות הן לא המלצה ידידותית מאורטופד. יש שאומרים שנעלי העקב הן פרי סממן תרבותי עתיק יומין וכמיהתן של נשים מאז ומעולם לכף רגל נשית קטנה אגב, במאות הקודמות היו כמה שלקחו את זה ממש קשה. נשים מההיי סוסייטי נהגו לכרות את בהונותיהן הקטנות, כדי לזכות ביתרון נוסף בזמן שניסו לדחוק את כפות רגליהן לעקבים מיניאטורים (לא לנסות בבית).

אגב, יש גרסה מוקדמת של סיפור סינדרלה שמספרת  שאחיותיה החורגות והרעות של סינדרלה קטעו את אצבעות רגליהן ואת חלק מעקביהם על מנת שרגליהן יתאימו לנעלי הזכוכית של הנסיך!!!! בסוף, זה כמובן לא הצליח להם כי נתגלו עקבות דם מסביבם (ממש המסור!!). 

נעלי סבל שהופצו ברשת

כן, זה לא סוד. אנחנו רוצות כפות רגליים דקיקות וענוגות. אף אחת לא רוצה לשלוף רגל של ממוטה מהנעל. ואין ספק שנעלי עקב יכולות להוציא כל כף רגל ממש טוב. ואין מה לעשות זה גורם לנו להרגיש סקסיות.

אבל שכשחושבים על זה, איך הנסיך קבע קריטריון כל כך הזוי לבחירת ליבו. אם הוא היה בג'יידייט מה הוא היה כותב. "מחפש נקבה זעירת- רגליים". הוא די התעלם מכל שאר התכונות של סינדרלה. דבר שבחשיבה נוספת, די מעליב. אגב, סיפור סינדרלה, הגיע במקורו מסין, שם נהגו משפחות רבות במשך מאות שנים, לכפות את רגליי בהונותיהן.

נעלי הזכוכית

לאופנה, כך מסתבר יש קשר ישיר עם משיכה מינית. למרות, שמה נגיד על ההאגס? ( או ugly shoes יש שמכנות אותן ) האם המשיכה המינית היום היא לבת כפר חקלאית שמסתובבת עם גושי נעליים חסרות עידון, אך מחממות מאוד?

מגף של ד"ר מרטינס

כתבת האופנה האמריקנית ברובאך כתבה ב-1986 מאמר שנקרא "שיגעון הנעליים" ניסתה לענות על השאלה למה אנחנו כ"כ נוהרות אחרי נעליים. אז יש תיאוריות "פרוידאניות" שמסבירות זאת  ע"י הריגוש, שחלק מהגברים מקבלים מהנעליים, אותן נועלות הנשים. אז להסביר למה נשים נועלות? לזה לא ממש נמצא הסבר, אפילו במספר מחקרים על הנושא שמצאו קשר לסטריאוטיפיים נשים, סמלים וכדומה אין ממש תשובה לזה.

נעליים של המעצב אנדרה פרוגיה

אז אולי כל אחת מאיתנו בעצם כמהה להיות סינדרלה ושכף רגלה הענוגה תחליק לתוך סנדל הזכוכית והיא תזכה בנסיך ובעתיד זוהר ומאושר. ואולי, כל נעל בארון היא אובייקט מיני המותאם לטעמם של הגברים השונים, אולי אנחנו סתם קורבנות אופנה תרבותיים של שנים. ואולי, יש לנו פטיש לכפות הרגליים שלנו, או שאנחנו נורא רוצות לבטא את עצמנו וזו דרך נפלאה.

הומאז' של המעצב אנדרה פרוגיה ליצירה של פיקאסו

אם נעזוב לרגע את התיאוריות, הסמלים, הפרוידאניות -  אנחנו פשוט נהנות. נהנות מלקנות נעליים, מלנעול אותן, מלהשוויץ בהן, מלהסתכל עליהם בארון. ולזה, לא צריך שום תירוץ או הסבר. 

אני מסיימת בתמונות ממגירות הנעליים העמוסות שלי, שתמיד מעלות בי חיוך :)

עד העונג הבא - חוויות מפסטיבל עכו 2011

קצת באיחור אבל עם לא מעט תובנות – פוסט על חוויות מפסטיבל עכו השנה.

מגיל 17 אני מתכננת לנסוע לפסטיבל. עוד בתיכון במגמת תיאטרון שהטריפו אותנו על הפסטיבל. לא, לא נסעתי אף פעם. קצת קשה למצוא מישהו שיאות לנסוע עד לעכו ולצפות ב-4-5 הצגות מוטרפות והזויות. השנה, החלטתי שגם אני אצטרך לתפוס טרמפים עד לשם – אני נוסעת ויהי מה.

הרכבת מביאה אותי די מהר. אני נפלטת מהקרון ליציאה של הרכבת עמוסה בנהגי מוניות שצועקים לכל עבר "לפסטיבל?" "לכרמיאל?". אני בחו"ל. מגיעה די מהר לאזור הפסטיבל ומתאכזבת שנגמרו הכרטיסים לכל היום ל-2 הצגות שרציתי לראות (לא בהכרח בצדק – אלא בשל הסיקור התקשורתי המעניין סביבן – "מיין קאמף" ו"שובו של נפוליאון" – מקווה שאת מיין קאמפף אולי עוד יציגו בתל אביב, בקרוב).  מנטל נוט לשנה הבאה – להזמין כרטיסים מראש.

מי שהגיע כמוני ליום אחד רוצה לדחוס כמה שיותר דברים (לא, אין לי בעיה לצפות ב-5 הצגות ברצף), אך לצערי זמני ההצגות תוקעים אותך עם חלון של שעתיים כמעט.

"לב" - ג'ייסון דנינו הולט

אני מתחילה את היום בהצגה "לב" ששבתה את לבי. לא זכתה ליותר מדי תשומת לב גם בפסטיבל וגם בסיקור התקשורתי. השחקן הראשי היה אייל שכטר (לשעבר סולן להקת אבטיפוס). זו ההצגה שהכי לא ניסתה, בעיני לפחות, להיות על הקצה מתוקף ההגדרה כ"פרינג'". ללא יומרות, ללא ניסיון להיות "שונים" ו"רדיקלים". ההצגה מכניסה אותך עמוק לתוך מלון "לב", שנמצא בתוך חדרי ליבו של הדמות שעוברת ניתוח לב. הניתוח הוא גם נפשי, הוא פותח את הסודות הכמוסים, האהבות, היחסים האמיתיים. תפאורה, תאורה פשוטים אך מדהימים. אולי בגלל שזו בין ההצגות הבודדות שלא ניסתה לדבר "על המצב" להעביר מסרים פוליטיים או להיות בכוח עכשוויים.

צילום: יוהן שגב

"מלח מים" - נועה לב בשיתוף הקבוצה

השעה 11:00 אני נכנסת ל"מלח מים". על גבי התוכנייה יש גיבוב של מילים לא כל כך קשורות, כנראה מכאן מתחילה כבר ההצגה: "היצירה "מלח מים", בוחנת את יחסי הגומלין והמתח שנוצר, בין תנועת הגוף למלה המדוברת ברגע התהוותן ממש. בתהליך העבודה, צדנו תנועות, מילים, משפטים ומצבי טרום דיבור, המתארים הלכי רוח שונים ויש לזה המשך".

מה זה היה? תיאטרון תנועה. מעין שילוב של מחול ותיאטרון. כשמדברים על תנועה לדעתי צריכה להיות יכולת פיזית יוצאת מן הכלל. כן, צריך להיות רקדן. לא מספיק להתעוות על הרצפה ולהשמיע כמה קולות מתיפוף ידיים. כשחקניות הן רק שחקניות התנועה הופכת למגוחכת. הטקסט מונוטוני – גם המשחק של חלק מהשחקניות היה מונוטוני לטעמי וחוזר על עצמו. עם זאת, היו כמה רגעים שהן התעלו על עצמן. הטקסט והשימוש באביזרים (הבדים והבגדים) עשה משהו, ריגש. אם אצטרך לסכם את ההצגה, אני רק אוכל להגיד שמי שלא ראה מימיו קטעים של פינה באוש ימות על זה.אבל מי שהתוודע לקטעים של פינה באוש יודע שמה שהוא ראה זה ניסיון שקופץ מעל הפופיק לגעת בחומרים שאי אפשר לחקותם. גם אם ההשראה היא ממנה זה עדיין נראה חיקוי עלוב, בייחוד סצנה שלמה שמדברת על אונס – אחת הסצנות הכי מדהימות בעיני של באוש.

סתם שתתרשמו – קטע של פינה באוש שמצאתי ביוטיוב:

למרבה הפתעתי – ההצגה הזו זכתה בפסטיבל.

התעייפתם? אני עוד לא. אבל ההצגה הבאה עייפה אותי.

צילום: אייל לנדסמן

"צפירמיהו" – "גרוטסקה חברתית וחוצה גבולות המציגה זוג צעיר ומלוכד החושש שבנם בכורם, שזה עתה נולד, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא לא בדיוק מה שהם ציפו לו. יש סימנים ברורים להיותו אחר. אך אל חשש, הם לוקחים את ההחלטות המוסריות הנכונות". 
החוצה גבולות זה חוצה את גבול הטעם הטוב. מלבד העובדה שההצגה מלווה בעירום מלא מיותר, העברת המסר על פטריוטיות מוגזמת וגזענות ישראלית הייתה מוגזמת. משחק מלודרמטי צעקני, גועל, קניבליזם ומה לא היו מנת חלקנו, הצופים. אין פלא, שכמה אף יצאו מהאולם באמצע. הרעיון בבסיס מעניין, המסר מועבר בצורה חולנית ולא בהכרח מעניינת. השחקנים גם לוקים בחסר. זה היה לטעמי ניסיון לקחת את הבמה הפתוחה ולנסות להציג בצורה רדיקלית וחסרת טעם ביקורת חברתית ופוליטית.

את היום סיימתי בעיריית עכו בהצגה "תורה של אשת השגריר". "עיריית עכו מוכרזת "שטח צבאי סגור, תחת צו חירום 1948, קו נטוי ה' באייר".

הגברת שונית אלמוגים עצורה בשל השתמטות, השתפנות ויציאה את הארץ בעת מלחמה. שנון, חכם, מעניין ואחת ההצגות האינטראקטיביות שמכניסות את הקהל בצורה בלתי מתפשרת לעולם הבימתי. זה התחיל מסיור מודרך בעירייה עם "מדריכה", באמצע חווינו השתלטות עוינת שגידה אותנו והפכה אותנו לחלק ממשפט שדה בלב בניין העירייה. ונגמרה בהעלאה לגרדום של שונית אלמוגים – אשת השגריר שהואשמה בהשתפנות ובריחה. 

ביצוע מעולה, שחקנים מהוקצעים. ולקהל – לא עשו פשרות. הטישטוש בין ההצגה לעולם האמיתי היה מוחלט. בסוף, הם גם לא שברו את ההזיה. אלא נתנו לנו ללכת בלי להשתחוות והתחנחנות לכפיים. מה שבלבל אותנו – לא ידענו אם ההצגה נגמרה. כשיצאנו החוצה לרחבה בחוץ, מצאנו את הפסל של "הגופה" והבנו שזה הזמן ללכת.

זו דוגמא מעניינת איך יוצרים תיאטרון פוליטי מבלי להשתמש בכלים שמעוררים פרובוקציה שלא לצורך. אפילו המדים שהורכבו, הסמלים המפלגתיים המדומים היו מציאותיים לעין ערוך. היה תענוג.

בקיצור, גם אתם לא חובבי תיאטרון מושבעים. צאו מהקופסה – ותגיעו בשנה הבאה לפסטיבל - חוויה מרתקת מובטחת. וכדאי לעקוב, כי חלק מההצגות לפעמים עולות אחרי הפסטיבל באחד התיאטראות בתל אביב (לפעמים בתמונע).

תדליק אותי בסטייל – על מצתי יוקרה ואקססוריז מלכותיים

האקססוריז של פעם הם לא האקססוריז של היום. מתי לאחרונה קניתם אביזר שהחזיק אצלכם מעמד והיה בשימוש יותר משנים ספורות? נדמה שאקססוריז יוקרתיים הפכו למותרות שלא באופנה. מצד אחד, זה טוב (בעיקר לכיס), מצד שני מסורת שלמה של ייצור מוקפד ומלאכת מחשבת של עטים, חפתים, מצתים ועוד, הולכת לאיבוד ונותרת נחלתם של מי שנחשב אולד פאשיין, אספנים או סתם "פלצנים". הצצה במהדורות המוגבלות של S.T Dupont לא משאירה הרבה מקום לספקות. גם מי שלא מעשן ישמח להיות בעליו של מצית שהוא בגדר תכשיט והופך לנכס לשנים ארוכות.

S.T Dupont – מסורת של יוקרה

סימון טיסוט דופון נולד למשפחת תכשיטנים בסבוי - סיפור הצלחה משגשג. הבחור ייסד את החברה כשהיה רק בן  ב-25 בשנת 1872!!! איכות המוצרים והגימור די מהר הביאו אותו להצלחה מסחררת בעולם. הוא החל לייצר מוצרי עור. אחד הידועים שבהם הוא הארנק המפורסם – mariquins. הצלחתו השנייה הייתה בעיצוב וייצור עטים ומצתים הידועים בעולם בזכות שיטת ציפוי מיוחדת הקרויה על שמו. וגם, העיטורים הייחודיים, העיצוב הספיסטיקייטד והקלאסה שבהדלקת מצת. החברה סיפקה מוצרים למלכים, קיסרים, מהרג'ות, שגרירים, ובנקאים.

יש שיגידו שזה שטויות, מה בעיה לקנות מצת של קליפר ב-10 ₪ בפיצוצייה הקרובה לבית. מה הטעם להשקיע מאות דולרים במצת?!. אז ככה, מסתבר שמצתי דופונט הפכו לפריטי אספנות נחשקים. יש מי שמוצא אותם בדוכני עתיקות, וממהר לרכוש אותם, למרק אותם ולהשכיבם בקופסה.

כוחו של ה"פינג"

חובבי מצתי דופונט מספרים על החוויה האקוסטית המרנינה שב"פינג" של המצת. בלוגר אמריקאי אף תיאר זאת בשקיקה: "זה היה שווה לערך אקוסטי של השמחה העצומה שאתה מרגיש כשאתה לובש מקטורן ישן או מוצא 20 דולר. לפתוח את החלק  העליון שוב ושוב, לשמוע את הקול, הייתי מסוחרר כמו ילד בן 6 שמשחק באריזת בועות. כמו להושיט את הפנים לנשיקה, ה"פינג" הזה הוא הסוג הטוב ביותר של הפתעה שיש. אתה יודע מה עומד להגיע, אתה יודע למה לצפות, אבל זה עדיין כל כך מרגש".

מסתבר שיש אלפי סרטוני יוטיוב של מעריצים שצילמו את ה"פינג" של המצת שלהם!

ה"פינג", אגב, במקור מעולם לא היה אמור להתקיים! בשנות ה -50, כאשר ST Dupont הראשון התחיל לייצר מציתים, נעשתה טעות, ושני ברגים החלו לייצר חיכוך מיותר. זה הביא לרעש לא רצוי בכל פעם שהמצית נפתח. החברה ששאפה לשלמות,רצתה שהטעות הזו תתוקן. עם זאת, זה לא לקח הרבה זמן ל"פינג" להטיל קסם על הלקוחות, ואין צורך לומר, החברה השאירה את הטעות במקומה.

מצת וינטג' של דופונט  - אוסף פרטי

הכי נחשק - מהדורות מוגבלות

אז ככה, מידי שנה החברה מוציאה 1-3 מהדורות מוגבלות. אני בחרתי לתת לכם לרייר רק על 3 שממש אהבתי.

מהדורת אנדי וורהול משנת 2004! אנדי וורהול הוא אחד האמנים המפורסמים ביותר של המאה ה -20 מעמודי התווך של האמנות העכשווית. המהדורה היא הומאז' ליצירות הפופ ארט של אנדי וורהול ולמפורסמות שבהן. מצתי מרלין מונרו ואלביס פרסלי ממוספרים מ-1 עד 1984- השנה בהם יצר דיוקן שלהם. מצת אנדי וורהול ממסופר עד 1986 – השנה שבה יצר דיוקן עצמי.

עוד משנת 2004 – מהדורת ג'יימס בונד שמגיעה באריזה המסודרת בצורת אקדח. הכפתור המסתובב להדלקת המצת הוא קליע!. במהדורה יש גם מוצרי עור.

מעריצי ג'יימס בונד המתינו בציפייה דרוכה ליציאת המהדורה. יש גם סיקור נרחב על המהדורה כאן. 

מהדורת השדרה החמישית (5th avenue) – הפריטים מוגבלים ל-20 מכל אחד. המהדורה היא מחווה למעצבים הצרפתים המפורסמים, אשר במהלך שנות ה -30 וה -40, עיצבו את הדירות פרטיות, והמשרדים של האליטה שחיה באפר איסט סייד ובשדרה החמישית. המהדורה מורכבת מעט ומצית מעוטרים מזהב לבן ויהלומים. וכדי לייצר אותם נדרשו מאה עשרים שעות עבודה ו- 100 ידיים כדי לייצר כל מצית.

הנה אחד המצתים:

תמורת כ-2,000 דולר הוא שלכם. אגב, נכון להיום מצת דופונט שנמכר בסכום הגבוהה ביותר הוא דופונט פרסטיג' שנמכר ב-85,000$ במאי האחרון באי.ביי.

        

מוצרים מגניבים נוספים שאהבתי היו חפתים (שהולכים מהעולם L), אפילו דיסק און קי יוקרתי (יש גם בזהב).

אז אם בא לכם קצת שיק מלכותי, אפשר למצוא מצתים ישנים של דופונט בדוכני עתיקות, לקנות באי ביי יד שנייה, או פשוט לגהץ את האשראי באתר שלהם. מה שכן, לכם יישאר פריט מעניין, קלאסי ומיוחד עם ניחוח של פעם אבל שמחזיק כמו התכשיטים שעוברים בירושה. והידיעה שזה פריט שלא יוצר בפס רחב אלא נעשה במחשבה רבה ע"י אמנים צורפים. 

גוזרת ומדביקה - הקולאז'ים שלי

חושים

יש כאלה שמציירים, משרבטים, משחילים חרוזים, אופים פימו, יוצאים לספינינג, מנקים, מזיעים ביוגה חמה, מפדלים לכל מקום, שותלים, מפסלים בחימר, בעיסת נייר...אני, אני גוזרת ומדביקה. זה התרפיה, הריפוי בעיסוק, ה-thing שלי.

קודם אוספת לאורך זמן ז'ורנלים, עיתונים, חוברות ואז חוטפת את הג'ננה, וגוזרת הכל: ראשים, עיניים, דוגמניות, אותיות, צורות, נופים, חפצים -  ממש עושה סובלימציה (פרויד היה אומר), אבל לפעמים גזירה היא רק גזירה. אח"כ זה כמו פאזל, רק שאתה קובע איזו תמונה יוצאת בסוף. קצת יותר מורכב. זה סיפור, תסריט בהמשכים, שנוצר מעשרות גזירים קטנים וגדולים שמודבקים זה לזה בהיגיון שנהיר רק לי. ויש עלילה, דמויות ומסר. כמו פורמט של סיפור לילדים – רק למבוגרים.

פוניה גאה להציג לכם את הקולאז'ים שלה. עבודת גזירה של שעות והדבקה מדוקדקת שמורכבת מפרטים קטנים שלכל אחד יש משמעות. את הקולאז' הראשון יצרתי בגיל 16 בהשראת הספר "ארוחה עירומה" של וילאם ס. בורוז והשתמשתי בה גם כרפרנט לשיעור ספרות. ערכתי שולחן ארוך עם צלחות, וכל משתתף קיבלת חתיכה מהקולאז':

"קורא עדין: כיעורו של חזיון זה חורג מכל ניסיון תיאור...מי יכול להיות בוזמנית גם פחדן מושתן וגם מרושע כקוף מנדריל סמוק תחת – ולעבור בין שני המצבים כלהטוטן מוכשר? מי מסוגל לחרבן על היריב שהכריע ארצה, שבעודו גווע אוכל את החרא וצורח באושר? ... "

וזה ממש על קצה המזלג. ממש מעורר השראה ;)

זה אחד הקולאז'ים המורכבים שעשיתי והוא נוגע בהמון נושאים:

תמונה של כל הקולאז' - קצת קשה לתפוס את כולו:

מנסה לתפוס את כל הקולאז'

החלק שמדבר על היסטוריה ותרבות ומגחיך אותה

העולם ב-sale

מסתבר שבעברית יש גם שם לקולאז' – " הֶדְבֵּק" שם לא כיפי בעליל. מקור המונח הוא מהמילה הצרפתית Coller שפירושה להדביק. קולאז' יכול להיות הדבקת גזרי נייר, פיסות בד או פריטים אחרים. יש שאומרים שפיקסו המציא את הקולאז'. בשנת 1912 בתקופה בו צייר בסגנון הקוביסטי. 

על הנזילות של המין והיטשטשות הגבולות בין המגדרים. 

על פוליטיקה ישראלית. כל האלמנטים יחד.
ממש כור היתוך. 

קולאז' יחסית חדש על פייסבוק והחיים המודרניים:

בשנת 1913 ציירים סוריאליסטים השתמשו לא מעט בקולאז'. הטכניקה נקראה "קובומאניה" זאת שיטה בה מכינים קולאז' על ידי חיתוך תמונה או או צילום לריבועים והדבקתם בצורה ראנדומלית או אוטומטית ולא בסדר הנכון.

מי באמת נמצא מאחורי תמונת הפרופיל?

כרך עירוני - פיתרון אחסון חכם

קולאז' למתקדמים זה אסמבלאז' - שזה הרבה יותר קריפי! זו טכניקה שבה יוצרים אובייקט תלת-ממדי מחיבור של חפצים שונים. מקורו בחברי תנועת הדאדא והסוריאליזם. המונח נופיע בשנות ה-50 כשהאמן הצרפתי ז'אן דובופה יצר  סדרה של קולאז'ים המכילים כנפי פרפרים!!!!. 

(למי שמתעניין הנה הקולאז': http://artalog.net/artwork/artwork.php?id=54&lang=en ). 

המהות של פייסבוק

יש שאומרים שכל הקטע של הקולאז' הוא יצירת פרשנות אמנותית עם אופי ביקורתי על המציאות. בעיקר בגלל שהוא "מאלץ" את הצופה להתמודד עם חלקים שהם אשלייתיים – בגלל ההדבקות השונות והמשונות ומציאותיים בו-זמנית – אחרי הכל אלו גזירי עיתונים אמיתיים. 

החיים שמאורגנים בפיצ'רים של פייסבוק

זהו, זה היה גזיר קטן של מה שעושה לי טוב לפעמים. 

מקווה שנהניתם :)