מד וומן - פוניה מבקרת את הקמפיין של אייס

Mad-Man

כל כך הרבה דברים נכתבו על הסדרה הזו. אינספור ביקורות, תשבחות, כתבות, פרסים. גם ההשפעות של הסדרה לא מבוטלות:  אינספור הפקות אופנה וקולקציות בהשראת השחזור התקופתי של הביגוד, אפילו גיא דיין יצא בקליפ הומאז' לסדרה לצ'לואיסט. וזאת לצד הערצה מצד צופים בכל העולם. ולא בכדי. גם כשהתחלתי לצפות בסדרה בעצמי (באיחור רב ובמרתון 2 עונות מהתקופה שהייתי מחוברת להוט בויאודי) הרגשתי וואו. סדרה באיכות קולנועית. סדרה שהסאב טקסט שלה יותר גאוני מהטקסטים עצמה, שמצליחה להעביר עולם עשיר וסבוך של דימויים דרך זוויות צילום, שחקנים מעולים וארט הורס.

ובמרכז דון דרייפר. גם אני נשביתי בקסמו, ואיך לא? צופות, דמויות בסדרה נפלו שדודות לרגליו. חתיך, אסרטיבי, מצליח, זיון טוב, קסם אישי בטונות, כריזמה והרשימה היא עוד ארוכה. אין פלא שאייס יצאו במהלך שהרבה מגדירים אותו כ"גאוני" (ציטוט מאחד הסטטוסים שאחת מחברותי לפייסבוק העלתה בעניין). אני יכולה לספור כל כך הרבה אנשים שהצטרפו לקורס קופי בבצפר רק בגלל אותו דון דרייפר או בכלל הזוהר שהסדרה משקפת (כולל קצת את עצמי). נדיר לראות סטודנט בבצפר שלא צופה בסדרה באדיקות, חולם להתקבל לאחד המשרדים הגדולים והופך לדון דרייפר הבא.

אני חושבת שהרעיון לכשעצמו של אייס לבחר את הדון דרייפר הישראלי, הוא מגניב. הוא קמפיין ניו מדיה מעניין. אבל, ככל שאני חושבת על זה יותר ויותר, מיהו דון דרייפר ומהו עולם הפרסום שהוא מייצג?. דון דרייפר אחרי הכול הוא נרקסיסט, בוגדני, מנצל את כוחו על עובדיו במידה מסוימת, מייצג עולם פרסום של גברים דורסניים שהנשים הם עבורו קישוט (התחת האגסי המושך של ג'ואן האריס). אז נכון, זה מציג את כל העולם הזה כסקסי, נחשק ובעל זוהר  או כפי שתיארו זאת בעכבר העיר: "גן עדן לגבר הלבן", כולם פה בארץ מנסים להידמות אליו.

התחת המדובר ביותר בעולם

אייס שואלים אותנו מיהו הדון דרייפר הישראלי? גדעון עמיחי? הדר גודלמן? ספי שקד או גיא בר? ואני שואלת אותם? מה עם פגי אולסן הישראלית? היכן היא נעלמה? למה אין דונית דרייפרית? ואני לא רוצה להישמע פה איזה קוטרית מעצבנת ופלצנית. אבל זה הדבר הראשון שעלה לי בראש. למה מידרו כאן נשים (ויש לא מעט קופירטריות בתחום). אם מד מן מתרחשת בשנות ה-60 שנים בהן לפגי אולסן היה מאוד קשה להגיע לתפקידה, תוך תחושת זרות ועוינות מצד הנשים האחרות, תוך ויתור על התינוק שלה או על חיי זוגיות, תוך תחושת אאוטסיידריות מתמשכת. אז מה קורה עכשיו?

קופי ותיק שעבד איתי פעם במשרד הודה בפה מלא שבעיניו שום אישה לא תחזיק מעמד בלחץ, בדרישות, בביקורת. בינתיים, כמו נבואה שמגשימה את עצמה זה קצת קורה. מה שמציק לי שהקמפיין של אייס די מנציח את זה. הסטטוס שלי נמצא שם בראש עמוד הפייסבוק שלהם מאז אתמול, ערירי. "ומה עם פגי הישראלית?" הניב נכון לעכשיו 9 לייקים דוממים של 6 נשים, 2 גברים ואייס אחד שבחר לעשות לייק במקום להגיב. 

אז חברי אייס היקרים מציעה לכם לבדוק קצת את שוויוניות הקמפיין שלכם ולתת לגולשים הברנז'אים שלכם להציע כמה נשות קריאייטיב שלא היו מביישות את מד מן.

כי יש פה לא מעט מד וומן.  

פוניה מתאווה לנעול – ביקור ב- Frick Shoes

בתור חובבת נעליים ואוגרת כפייתית לא יכולתי לחכות להגיע ל"גילדה" ביה"ס לעיצוב נעליים ואביזרי אופנה כדי לראות, למשש ולרייר על הנעליים המוטרפות של המעצב קובי לוי. 

 את פני קיבל מכשיר גדול וישן שכנראה שימש להכנת נעליים, בהמשך נתקלתי בתצוגת תיקים ונעליים בכניסה, מדפי ספרים על נעליים וחדר עבודה עמוס באימומים שאת מהותם אני אגלה אחרי זה. סיור בתערוכת הנעליים של קובי לוי הוא סיור בקו של בין אופנה לאמנות, למרות שלהפתעתי כל הנעלים ברות נעילה (מה שגרם להתגברות החשק העז שלי לאחוז ולהיות בעלים גאה לאחד מזוגות הנעליים). הסיור בבית הספר העלה בי איזשהו קסם ישן ונוסטלגי, של בעלי מלאכה של פעם, של המגע והעיסוק בחומר, של ייצור בידי אדם. מעין חווית רטרו עם טעם של פעם.

ההיסטוריה של הנעליים החלה בימי קדם - הנעליים שימשו בעיקר כדי להימנע מחתכים או פציעות בכפות הרגליים בזמן הליכה או עבודה. מדהים לחשוב שהיום נעל (בייחוד בעיצוב של קובי) היא מיצב אמנותי של ממש, היא סמל וסטטוס, היא בעלת אמירה, היא תכשיט יקר ערך.
במרכז התערוכה של קובי – נעלי עקב. גם בסדנא עמו הוא מבטא את תשוקתו הרבה לנעלי עקב, שהופכות, בעיני קובי, לפריט רב מימדי מעניין.  נעלי העקב הומצאו בסביבות המאה ה-14 כאשר אנשי אצולה נכבדים רצו להימנע מללכלך רגליהם בזוהמת הרחובות ועלו מספר סנטימטרים לגובה מן האדמה. העקבים לרוב היו עשויים מעץ כדי להגביה את הנועלים – זה מצחיק כי קובי חשף בפנינו את תהליכי העבודה והעקב של נעל החתול (או בשמה – מיצי) בנויה מעץ "בוק" (כמו של רהיטים). 

נעליים היו אביזר חשוב בקרב שחקני התיאטרון, אנשי הבוהמה ונשות החצר הרומית שנעלו עקב מחודד כדי להשאיר סימנים בחול עבור המחזרים שיבואו אחריהן. לאורך המאות עלה וירד גובה העקב והמטרה שאותה שימש. נשים החלו יותר ויותר לנעול נעלי עקב מוגבה, כשאת הנעל מעטרים ציורים ובדים וגברים ננעלו על צורת נעל שמוכרת כיום כמגפיים.
שנות ה-50 וה-70 אופיינו במהפכות חברתיות ואופנתיות רבות שלא פסחו על נעלי העקב, ומרבית העיצובים והדגמים שלהן עוצבו לראשונה בתקופה זו. ב- 1955 חידד המעצב של חברת דיור,רוג'ר ויוויאר, את העקב, עד כדי צורת סיכה, ונוצר עקב הסטילטו (stiletto) . נעל פיפ-טואו הפכה לאופנתית מאד בשנות ה-50, עקבים עם פתח בחלקה הקידמי (סטייל העקבים במד-מן). 

את כל ההשפעות הללו ניתן לראות בצורה אקלקטית בנעליים של קובי, שמשלבות ישן עם חדש, דימויים שונים, חומרים, מרקמים, וסגנונות מגוונים של נעליים ובעיקר עקבים.

לדוג' השילוב בין נעלי עקב לנעלי אוקספורד. נעל האוקספורד המקורית שהופיע כהתרסה פמיניסטית כלפי הממסד השמרני באנגליה, הייתה עשויה מעור ונראתה דומה מאד לנעלי הגברים אך עם עקב.

ההשראה מאחורי הנעליים הללו או בשמם (כפי שקובי קורא להם) "מיצי" היא חתול מתמתח. מדהים לראות עד כמה הנעל ובייחוד כאשר נועלים אותה והולכים איתה הופכת ממש להיות התנועה הזו של חתול. כל פרט בנעל הזו, אפילו הכי קטן, מבטא את הדימוי והקונספט, החל בסוליה, בשפיץ המשויף כרגל חתול וכלה בקולר עם פעמון מרשרש. 

בסדנא קובי שיתף אותנו בתהליכי העבודה, הסביר בכלל על ייצור נעליים. והכיר לנו את האימום המדמה חלל רגל והוא הקובע את הצורה של הנעל (שיפוע), החדר היה עמוס באימומים כאלו. אח"כ נחשפנו לתהליך היצירה של כמה מן הנעליים בתערוכה. כשמבינים את התהליך קולטים עד כמה הוא מורכב. בכל נעל כזן הושקעה עבודת יד כל כך מדויקת, מלאכת מחשבת. ועד כמה שיצירת נעליים היא יצירה קשה ועבודה מתמשכת עם חומרים, עבודה המצריכה דיוק, סבלנות וידי אמן.

הנעליים של קובי הן הגשמת פנטזיות מטורפות של אסתטיקה ועיצוב. הן אינם פנטזיה רק של המעצב, האמן. אלא, ממש גילוי הפנטזיות שלנו, של נשים, של חובבות נעליים. ולכל הטוקבקיסטים בכתבות על קובי – כן, אני בהחלט הייתי מוכנה לנעול את הנעליים.

לעמוד של הגילדה


לבלוג של קובי לוי

הספרפונית – סאדו-מזוכיזם יהודי ב"חיי נישואים"

הדבר היחיד שנחמד בלהיות חולה בבית, היא שאתה תקוע במיטה וזו הזדמנות מעולה לקצת זמן לקרוא ספר. יום וחצי במיטה הספיק בשביל לחסל כמה ממש טובים.

מעט מאוד אנשים שמעו על דוד פוגל. סופר ומשורר יהודי עלום ואלמוני שהתפרסם רק לאחר צאת הרומן "חיי נישואים" ב-1929. אני כבר יכולה לדמיין חלק מכם מתחילים לפהק, או נזכרים בהבלחה רגעית בשיעור ספרות. ואכן, קריאה בעמודים הראשונים של הספר מפרכת, מייגעת, איטית ומתחילה לעלות על עצבים עם השפה הארכאית. אחרי 3 ניסיונות כושלים לקרוא, זה קרה. ואז, צללתי פנימה ונשאבתי לעלילה ההזויה.

בניגוד לכותבים בני דורו, זה לא עוד סיפור על יהודי גלותי, על אנטישמיות, על גויים, על יהדות. לפחות לא בצורה גלויה. בעיני זה סיפור לגמרי קוסמופוליטי. זה סיפור על מע' יחסים, משולש אהבים, סקס, טירוף ורצח – כל המרכיבים לעלילה מותחת במיוחד. אלא, שכאן זה קורה אחרת לגמרי.

בלב הסיפור מערכת יחסים סאדו מאזוכיסיטית בין גורדווייל סופר היהודי ,תפרן ומובטל, לאשתו הברונית אוסטרית תיאה שמגיעה ממשפחה מוזרה (אח עם נטיות סדיסטיות להתעללות בבע"ח) ועברה גיור זריז ומאוד גרוטסקי. היחסים בין השניים נמצאים על הגבול בין התענוג לסבל.

תיאה מתעללת בגורדוויל נפשית ופיזית, וגורמת לך כקורא לחוש זעם ותסכול עצום שמלווים בחוסר הבנה למה הוא נשאר איתה, כמו שאר ה"צופים" והדמויות האחרות בספר. בקצרה תיאה הופכת להיות השרמוטה של וינה - שוכבת עם גברים ועוקצת אותו כל הזמן, דואגת ליידע אותו שתינוקם אינו בעצם הילד שלו, מזניחה את התינוק ומפילה את כל הטיפול במרטין (התינוק) על גורדווייל. כמו ביחסים סאדו-מזוכיסטיים היא המלכה והוא הפך לעבד. היא מכה בו פיסית ומילולית,  מרחיקה אותו מלוטי ידידתו (שמאוהבת בו קשות ומתאבדת בגללו) ואף מסלקת אותו מדירתם והופכת אותו להומלס שעובר חוויות קשות ומשפילות, כך הוא נועד לשוטט ברחובותיה של וינה עד לסיום הטראגי של הקשר החולני.

לא, זו לא טלנובלה.

נקודת המבט והתיאור של כל הספר היא מעולמו הפנימי של גורדווייל. מה שמדהים לגלות, זה התיאורים המדויקים של התחושות וההרגשות שכל כך רלוונטיות גם היום.

יש כמה נושאים מעניינים שעולים מהקריאה.

1.      כל העניין ה"יהודי" בהתחלה נדהמתי לחשוב שספר כזה כלל לא ייגע בנושא הזה. אך מהר מאוד גיליתי שזה שם, לא כמו שציפיתי. פרשנות אפשרית שעלתה לי בראש היא שזוהי מנת חלקו של יהודי שהתחתן עם נוצריה. או מנת חלקו של יהודי ש"מתערבב" עם אחרים.

2.      הדמות של תיאה. אין ספק שלקחו אותה לצד מאוד קיצוני ואכזרי. עם זאת המשפטים שלה במהלך הסיפור מגלים פמיניזם בלתי מתפשר:

"דעת הגברים? וכי מה הם מבינים, הגברים?...נוכל להתקיים אף בלעדיהם, אני מבטיחה.."

בכלל הגברים בספר הם נשלטים ע"י הנשים, מסנוורים מהן ובאופן מוזר הנשים בוגדות שם על ימין ועל שמאל! הם הרגישים, המוסריים ואילו הנשים הן הוללות, חזקות ושולטות –אמזונות - ממש היפוך תפקידים, אנחנו מדברים על ספר שנכתב מעל ל-80 שנה!!!.

העלילה מתקדמת ואתה מתחיל להרגיש את המתח הסמוי הזה, את תחושת הקטסטרופה המתקרבת, וזה משהו שבנוי בצורה גאונית בסיפור. הדטרמיניזם – גורל אכזר שלא ניתן להימנע ממנו. ממש ניתן לחוש את הכוחות הכבירים שמניעים את גורדוויל, כמו שהוא אומר: "אסונו ואושרו של כל אדם גלומים בו עצמו ואינם באים מבחוץ".

מתוך ההצגה "חיי נישואים"

הסצנות הגרוטסקיות של הזוג בדירתם ממש מזכירים סצנה מתוך "רוצחים מלידה" או סרט דיוויד לינצ'י כזה או אחר. בייחוד לקראת הסוף כאשר מתארים כיצד גורדוויל יושב על הספה צופה באשתו, שוכבת עם חבר שלו!!. הקריאה עשויה להיות עינוי, בייחוד כשהתחלתי להרגיש כמעט על בשרי את התסכול והעינוי שגורדוייל עובר.

לפני שנתיים העלתה דליה שימקו עיבוד לספר בתיאטרון תמונע, לא יצא לי לראות, אבל ביקורת לא רעה מופיעה על ההצגה בעכבר העיר (גירסה קלה למי שהרים ידיים מהספר).   

אל תשלו את עצמכם, זה ספר עצוב, מטריד, אפילו מעצבן קצת. אבל זו אמנות צרופה. עלילה מבריקה, ובעיני חדשנות מדהימה בעיקר לנוכח העובדה שמדובר בספר שנכתב בתקופה כל כך שמרנית.

מומלץ לקלסיקאנים, לבעלי סבלנות, לחובבי סאדו ולאדיר מילר.

Dan Martin - פוניה מוצאת השראה

כשהמרצה שלי באוניברסיטה שמע את תשובתי ל"מה אני רוצה לעשות בחיים" הוא הביט בי בעיניים מאוכזבות וטרח לומר "אני לא מבין אתכם הצעירים של היום. אני בגיל 25 התחלתי דוקטורט בארה"ב, מתי אתם תדעו מה אתם רוצים לעשות?!".

ואכן המשפט השגור ביותר אצל זקן ממוצע הוא ש"הדור הולך ופוחת".

אפשר להגיד שיש מן האמת בכך. ברחובות תל אביב מתהלכים המוני צעירים נטולי חזון, נטולי מטרה. בשיחות יומיומיות עם חברות ומכרים משתקפת תמונה די עגומה. רובם לא ממש מרוצים מהעבודה שלהם (חלקם בחיפוש מתמיד אחר העבודה הבאה), רובם לא ממש יודעים מה הם רוצים לעשות, רובם למדו דברים שלא ממש מעניינים אותם כעת. חברתי, עמית סיפרה לי על ידיד אמביציוזי במיוחד שנסע להוליווד להגשים את חלומו למכור את התסריט שלו. זה באמת היה נשמע סצנה מסרט (אני ישר חשבתי על הטיסה שלו חזרה הביתה תפרן ומאוכזב – פסימיסטית שכמותי), אבל שתינו התפעלנו ואף מצאנו את עצמנו מקנאות קמעה, איך עמית הגדירה זאת:"חבל שלנו אין חלום".

בעוד שרוב מכרי וכלל צעירי תל אביב ממלאים את הקליניקות של הפסיכולוגים הקליניים בעיר, לי יצא לשמוע סיפור של מישהו באמת מיוחד, שממש מעורר השראה – דניאל מרטין. את הסיפור של הבחור הכירה לי אמריקאית שפגשתי בתאילנד והיא חברתו של דניאל.

אז ככה, תכירו את דן – מקצוע: Extreme Athlete

דן מרטין הוא תופעה. הבחור בן 29. ממה שהוא מספר על עצמו מגיל צעיר הוא זרק את עצמו לכל תחום ספורטיבי נגיש, תוך חתירה למצוינות בעיקר ברוגבי ושחייה. אחרי שרשרת פציעות ב-2004 הוא נכנס לסיבולת מטורפת של הרפתקאות! מאז הוא הספיק לכסות 5,500 ק"מ ב-2 מסעות אופניים מלונדון לקייפטאון באפריקה – דרך המזרח התיכון, ומסע מקוריאה לקייפטאון דרך "ציר הרשע" וצפון אפריקה.

הבחור שם לעצמו למטרה לשבור כל חוקים אפשריים, כל שיא גופני כלשהו הידוע לבני אדם.

מטרתו, כמו שהוא מגדיר אותה בעמוד הפייסבוק שלו: "לחיות מעבר לציפיות". תגידו שזה לא מעורר השראה!. בעוד שאנחנו מתבחבשים בלבטים היומיומיים שלנו המצ'עממים שלנו, הבחור נמצא אי שם בדרך לעוד איזה שיא מטורף או מסע הזוי כזה או אחר. מעקב אחרי עמוד הפייסבוק שלו מגלה שלל פעילויות קיצוניות כדון: שחיית חורף – הייתי מצפה לשחייה בבריכה מקורה, אבל אצלו זה שחייה בנהר כמעט קפוא כשמסביב הכול מושלג. גם הידידה האמריקאית שלי סיפרה שהוא שוחה בטמפרטורה כמעט לא אפשרית אחרי אימונים רבים ודחיקת הגוף לקצה היכולת. את המסעות והאתגרים הוא ממן בחסויות, צוות של אנשים מתלווה לתעד את הטירוף!.

נכון, כולנו שמענו על מטורלל כזה או אחר שנסע את כל ארה"ב באופניים או משהו דומה. אבל כאן אנחנו מדברים על מקצוע, דרך חיים, מטרה, דרך (טוב, די אני מתחילה להישמע כמו פרק של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו").

בעוד שהמטרה העתידית שלי מוגבלת ליוני (מסיימים את התואר), האופק של דן נראה אחרת לגמרי:

בשמיני למאי 2011 דן מתכנן לצאת למסע הגדול ביותר שלו – טריאתלון גלובלי! – שחייה, דיווש וריצה מסביב לעולם. זה יכלול 5,700 ק"מ של שחייה. מטרתו היא להיות האדם הראשון בהיסטוריה ששחה את האתלנטיק. טוב, זו שאיפה די רצינית. אני עוקבת באתר ובעמוד שלו אחר ההכנות (אימונים, מפות של מסלולים ועוד).

עובדה מדהימה נוספת היא "קרן דן מרטין" - דן פתח קרן לחינוך ילדים מיעוטי יכולת בעולם, אליה הוא מעביר חלק מההכנסות של מסעותיו.

סרטון מהמסע של דן:


אני מקווה שהענקתי קצת השראה, לכול הפסמיסטים, המצ'ועממים, ולכל מי שלא ממש מוצא את עצמו בעיר הזאת, בעולם הזה.

ולדן, אני מה זה מזמינה אותך לעשות איתי את שביל ישראל. או אפילו איזה מיזם ספורט קיצוני לשלום עם הפלסטינאים (טוב, אולי נסחפתי, אני לא בטקס מלכת היופי).

אם בא לכם לעקוב אחרי הבחור ושלאוב קצת inspiration:

לינק לאתר הבית שלו: http://www.danmartinextreme.com/home.php

לינק לעמוד הפייסבוק: http://www.facebook.com/?sk=messages#!/danielmartinadv

 
ועכשיו באנגלית: (תודה לגבי על התרגום)
 
When my university professor heard my answer to the question “what do you want to do with your life?”, he looked at me with disappointment and said “I don’t understand you young people today. When I was 25 I have already started my PHD in the U.S, when will you know what you want to do?”.
Indeed, the most common say amongst older people today is “the young generation today is not what is used to be”.

One can say there is some truth to it. The streets of Tel-Aviv are full with visionless young people with no purpose. From daily chats with friends and acquaintances immerges a sad picture. Most of them are not truly happy with their job, (some are in constant search for the next one), they don’t really know what they want out of life, and a lot of them have finished degrees in fields that don’t really interest them today.

My friend Amit told me about one of her friends who is especially ambitious, that went to Hollywood in order to fulfill his dream of selling a script. This really sounded like a scene from a movie (I was immidialty thinking on his flight back home, broke and disappointed – pessimist as I am), but we were both admiring and even found ourselves a tad jealous when Amit said “ it’s a shame we don’t have a dream”.

While most of the people I know, and young people of Tel-Aviv in general are filling the clinics of psychologists in the city, I happened to hear a story about someone really special that truly inspires me – Daniel Martin.

I was revealed to him and his story by an American girl I have met in Thailand who is his friend.


So meet Dan Martin, profession: Extreme Athlete
.
Dan Martin is a phenomenon. The guy is 29 years old. He says that from a young age he would throw himself into every accessible field of sports possible, with aspirations to excel mostly in Rugby and Swimming. Following a chain of injuries, in 2004 he found himself with an ability to endure adventures like no one else!. Since than, he has covered 3,500 miles in two separate bicycle trips from London to Cape Town in Africa – through the Middle East, and a journey from Korea to Cape Town through the “access of evil” and North Africa.
This man has put it upon himself to brake every physical barrier and to exceed every record know to mankind.
His goal, as he defines it on his facebook page is “to live beyond expectations”.

Tell me this is not inspiring!. As all of us wallow in our daily difficulties and boredom, this guy is somewhere on the way to set another crazy record or a strange journey.

If you follow his facebook page you can see a variety of extreme activities such as: winter swimming, I would expect a covered swimming pool but he does it in an almost frozen down river surrounded with nothing but snow. My friend who told me of him has also said he is swimming in almost impossible temperatures after numerous training and bringing the body to its absolute limits.

Martin finances his journeys and adventures with the help of sponsorships, and a whole teem of people accompany him to document the “madness”.Though is true, many of us have heard of a nutcase that traveled the whole of the U.S. on bicycles, but here we are talking on a profession, a way of life, a goal, (ok I’m starting to sound like an episode from the book “The monk who sold his Ferrari”).
While my future goal is to finish my M.A. in June, Dan’s horizon is looking totally different:

On the 8th of May 2011 Dan is planning to partake on his biggest journey yet: a global triathlon!. Swimming, cycling and running around the world. The triathlon will include 4,000 miles of swimming. His purpose is to be the first person in history to swim the entire Atlantic Ocean. Well, this is some aspiration. I follow the preparations on his website and facebook page. (Training, maps of routs and more).
Another astonishing fact is the Dan Martin foundation.
Dan opened it to help with the education of the poor and underprivileged children of the world, and he gives it some of his revenues from his journeys.
I hope I gave a little inspiration to all you pessimists, board, and those who can’t really fine themselves in this city, in this world.

And to Dan, I am so inviting you to walk the Israel path with me, or perhaps even an extreme sport project with the Palestinians, (well maybe I got a little carried away, this is not a beauty pageant).



קוראת בקפה – פוניה מתמכרת לקפה טוב

לא כולם מעריכים קפה טוב, בטח לא בישראל שקפה נמס עלית הוא המותג המככב במטבחים (אני בושה ונכלמת להודות שגם אצלי). אבל מי ששתה פעם אחת קפה טוב יודע להעריך אותו. ואין כמו התחושה הטובה והמעוררת שלו.

בפוסט הקודם סיפרתי על ביקור באמסטרדם. בביקור המפורסם נזדמנו לחנות הקונספט (יותר נכון קומת הקונספט) של Nespresso באמסטרדם. כאן גילינו עד כמה ג'ורג' קלוני בפרסומת יכול להשפיע עליך בתת הכרה. חנות קונספט מדהימה של מכונות קפה. בין הקונים הרבים מסתובבת לה מלצרית עם טעמים שונים של קפה מהביל. גם אם לא תכננת על קניית מכונה, הארומה באוויר ואנשי המכירות שלבושים חליפות בסטייל, איכשהו יגרמו לך להתחיל להתעניין.

וזה אולי המקום לדבר על פרסום: נדמה שהפרסומת המוכרת של ג'ורג' קלוני עושה את שלה, והופכת את כל החוויה של נספרסו לsophisticated, נחשקת, ומעידה על איכות חיים בלתי מתפשרת שממצבת את חויות שתיית הקפה כאירוע לכל דבר, כהתמכרות לחיים הטובים. מי לא רוצה להזדהות עם ערכים כאלו?

הנה לכם הפרסומת (רק תחליטו על מי אתם מריירים: הקפה או ג'ורג' קלוני).

                      
אז ככה, החנות בפרסומת באמת נראית כך, וזה בהחלט ראוי לציון. החנויות מעוצבות נקי, בסטייל. המוכרים לבושים מחויט (שאלתי אחד מהם איפה ג'ורג' והוא הצביע על עצמו וחייך). וממש גורמים לך להרגיש שנכנסת לאזור ה-divine.

תוצאות הרכישה:

ווידוי – בקניית המכונה הפכנו לקורבנות פרסום ולצרכנים בורגנים מסריחים שקונים את מה שהם רואים בפרסומות, מסנוורים מהפאר ומאיזה כוס קפה קטנה שפינקו אותנו בחינם. אבל בכל זאת, קוסעמק יש קפה טוב בבית (מי בא לקפה?).

מכונה מדגם Citiz Milk – מכונת קפה ביתית עם מקציף חלב נפרד (מקציפי חלב שהם built-in במכונה נחשבים ככושלים) המקציף נפרד אך יושב על המכונה (חיסרון – קטנצ'יק אי אפשר להקציף לגדוד).

נסיעת מבחן:

תפעול קל ופשוט, קל לניקוי, דקורטיבי מאוד (משתלב עם הקיר לבנים במטבח), הקצף אלוהי והקפה מדהים.

תיווכחו ביצירה הביתית שלנו: קפוצ'ינו עמוס קצף אוורירי בדיוק במרקם הנכון.

מה הקאץ'?

ממה שהספקנו לחוות עם המכונה הבעיה היחידה – לא מספיק חם!. אנחנו אוהבים את הקפה שלנו ר-ו-ת-ח (כן, אנחנו המעצבנים האלה שמחזירים את הלאטה בבתי קפה למלצרים בתואנה שזה לא מספיק חם). אם אתה מצליח לשתות את הקפה בשלוק הראשון – זה לא מספיק חם!.

מסקנות:

ג'ורג' קלוני שווה.