יום שישי, 24 ביוני 2011

קצת יותר מפוטושופ - ראיון עם טופ-מודל


בתקופה האחרונה קשה שלא להיתקל במחאות של גולשים\גולשות על גבי הוולים של חברות שונות, מתקוממים לרזון השואתי של דוגמנויות ופרזנטוריות. האחרונה שתפסה תאוצה הייתה אצל נעמה בצלאל שהעלתה לעמוד תמונות של "מיני אישה" בבגדים לבנים, לקראת שבועות. בד בבד, הסוכנות מילק-פלוס לדוגמניות "עסיסיות" יותר ועמם הבלוגרית ריי שגב שנבחרה להיות הפרזנטורית של אלמביקה וחורטת על נס דגלה להוביל את המאבק בדוגמניות דקיקות (ומגיע לה שאפו על האסרטיביות והיוזמה), מסמלים שלב נוסף במהפכה הצרכנית ואפילו תרבותית של "נשים אמיתיות" שהתחילה בקמפיין של דאב וממשיכה עם חוק הפוטושופ הפופוליסטי בכנסת הקטנה שלנו.

מה פשר ההתקוממות הזו? עידן טוויגי התחיל לפני כמה עשורים טובים. האם אנו עדים לפתחו של  עידן השמנות? שמפציע לנוכח השיפור התזונתי בארצות המערביות, האוכל המהיר והעובדה שבעיות השמנה הם מנת חלקם של רובנו?.  



מנהלת שיווק באחת חברות האופנה ששוחחה איתי אמרה שהרזון של הדוגמניות הוא תוצר של שוק האופנה שנשלט ברובו ביד רמה של הומואים שנמצאים בתפקידים המרכזיים (סטייליסטים, מעצבים וכו'), זה הזכיר לי את אחת התגובות שעלתה אצל ריקי כהן בדיון על הדוגמניות הרזות של נעמה בצלאל שטענה שהדוגמניות רזות על סף גוף נערי כי זו חלק מפנטזיה הומואירוטית.

את האמת, הרזון הזה לא מקומם אותי. כן, הייתי רוצה להיות רזה יותר, דקיקה יותר ותמירה יותר. הבעיה שאני אוהבת אוכל, ואוהבת לאכול. אז אין מה לעשות זו שאלה של עדיפויות. בעיני, רוב הדוגמנויות שאנו רואים הן חלק ממיצג אמנות שנקרא אופנה. זה כמו בגדים ושמלות הוטקוטור – זה יפה בעיניך אבל את יודעת שלא תקני את זה אף פעם – כי בחיים לא תלבשי דבר כזה, אין לנו לאן להתלבש ככה. אני לא לוקחת את זה אישית. בעיני זה אסתטי ויפה. ואני ממש לא מסכימה עם יעל רגב (קלבה) ועמיתתה - גאלה על כך שהם הכי בפנאן עם שומן.

עזבו אותי לרגע, ואת כל ההמון הזועם בפייסבוק של חברות ומותגי אופנה. רציתי להכיר לכם ולהשמיע לכן את הצד האחר – הצד של הדוגמנית שאתם רואים מדי יום בקטלוגים, עיתונים, שלטי חוצות וכו'. דווקא מההיכרות האישית שלי איתה.
תכירו את זושה פרומינסקה, דוגמנית פולנייה שמיוצגת בארץ ע"י הסוכנות MC בריבוע. הדוגמנית הכי לא סטריאוטיפית שאתם מדמיינים. (ותודה לזושה על המענה המהיר מבודפשט לשאלות החופרות שלי).



איך התחלת להיות דוגמנית? האם זה היה החלום שלך?
התחלתי לדגמן בגיל 15. חבר של אחותי אמר לי שאני חייבת לנסות את מזלי כדוגמנית. הקשבתי להם והלכתי לסוכנות דוגמנות בעיר שלי. אחותי התקשרה לקבוע לי פגישה  בגלל שהייתי ביישנית מדי J. להיות דוגמנית מעולם לא היה החלום שלי. אבל עכשיו אני לא יכולה לדמיין קריירה אחרת לעצמי.



כמה שנים את מדגמנת? ומה את אוהבת בזה?
אני מדגמנת מזה 8 שנים. מה שאני הכי אוהבת בעיסוק שלי זה הנסיעות! בשנים האחרונות הללו יצא לי לטייל בארה"ב, צרפת, בריטניה, איטליה, ספרד, יוון, אוסטרליה, ניוזילנד, יפן, סין, דרום אמריקה, תאילנד, פורטוגל, מקסיקו, הונגריה וכמובן ארץ הקודש – ישראל. למדתי אנגלית, גרמנית, ספרדית, וקצת קצת עברית. התאפשרה לי ההזדמנות לפגוש אנשים מכל רחבי העולם, להכיר את התרבות שלהם ולהבין הבדלים.

האם את אוהבת אופנה?
 אם אני אוהבת אופנה? בואי נגיד שאני מעריכה אותה. בדוגמנות אני אוהבת את הצילום יותר מכל דבר אחר.


אילו עבודות שלך את אוהבת הכי הרבה?
אין לי את התמונה האחת הזאת שאני הכי אוהבת מכולן. אני יכולה לחלק את התמונות האהובות עלי ל-2 קטגוריות. אחת מהכיוון המקצועי של החשיבות והערך שלהן כמו שערים לווג או תמונות מתוך העמודים הפנימיים של ווג לדוג' – שוט בריטי שצולם ע"י Mario Testino. יש לי גם את התמונות האהובות מסיבות רגשיות כשאני מצלמת אנשים מעניינים בלוקיישנים מדהימים.


איפה היה הלוקיישן המועדף עליך לצילומים?
הלוקיישן הכי מדהים שהצטלמתי בו היה Fendi show בחומה הסינית האדירה, קרוב לבייג'ין. גם את הצילום שערכתי לווג בפורטוגל או העבודה של Marie Claire במקסיקו שהיתה מדהימה.




(חייבת לשאול משהו בפן הפרובינציאלי) – האם את אוהבת את ישראל? מה את אוהבת בה?
וודאי! אני מאוד אוהבת את ישראל. זה אחד המקומות הכי אינטנסיביים שהייתי בהם מעולם. יחד עם החבר הישראלי שלי אנחנו מטיילים הרבה ברחבי המדינה. אני מוקסמת מהאתרים ההיסטוריים והטבע המדהים שבה, והבהואס בתל אביב שאני כל הזמן רואה מהאופניים הורודות שלי (גם לי יש אופניים ורודות!!), אני אוהבת לטייל בכרם או בנווה צדק – מקומות כל כך ייחודיים.

מה קשה בדוגמנות?
מה שקשה בדוגמנות זה ההתחלה! זה קשה משום שמתחילים בגיל צעיר. כשאני התחלתי הייתי צריכה להיאבק בפריז כדי לשרוד תזרים מזומנים מצומצם שהסוכנות הייתה משלמת פעם בשבוע. כשכל החברות שלי נהנו מזמנים טובים בתיכון וחיו בנוחות בבית המשפחה שלהם, אני חלקתי חדר עם 3 בנות. הייתי צריכה לתקשר באנגלית שבקושי ידעתי – והתחלתי חיי בגרות. זה קשה לאבד את הילדות שלך בגיל מוקדם – את לומדת מהר שאת לא יכולה לסמוך על כל אחד, את נשפטת על סמך המראה שלך וכמות הכסף שאת עושה. את לבד רוב הזמן. אבל כל אלה כבר לא מהווים בעיה כשאת גדלה כבר ולמדה איך לבלות זמן עם עצמך לבד, ולא לקחת אחרים ברצינות רבה מדי, בייחוד כשהם מדברים עליך דברים רעים.



לאחרונה אנשים רבים מבקרים ויוצאים נגד דוגמניות רזות מדי ונגד השימוש שעושים בפוטושופ – מה את חושבת על זה?
אני באופן אישי לא אוהבת את העובדה שדוגמניות אנורקטיות עובדות. דוגמנית צריכה להיות רזה, בגדים נראים הרבה יותר טוב על גוף רזה (בייחוד קולקציות חורף שיש הרבה שכבות עבות), בנוסף טלוויזיה ומצלמות מוסיפים כמה קילואים. אבל אנחנו צריכות להיות חכמים ולהפסיק להשתמש בדוגמניות שנראות כמו ניצולות מלחמה – זה לא יופי (וזה מה שאופנה צריכה להיות), זה לא משקף בריאות או שמחה. אני לא מבינה כשלקוח בוחר דוגמנית שיכולה בקלות לפרסם רעב, שהעיניים שלה ריקות ועצובות.



האם את חושבת שעדיף שמותגים ייקחו "נשים אמיתיות" להיות הפרזרנטוריות שלהם, כדי שנשים במידות רגילות יחושו נוח יותר עם המותג?
להשתמש ב"נשים אמיתיות"  במקום דוגמניות זה לא רעיון טוב לדעתי. דוגמניות יודעות איך לנוע בצורה של "הליכת חתול" בתצוגות ויודעות לעבוד מול מצלמה – כי זה מה שהם עושות למחייתן. הן יודעות איך למכור את המוצר הכי טוב. להפסיק להשתמש בדוגמניות שנשים במידות רגילות יחושו נוח יותר עם מותג יהיה כמו לבקש ממני לשיר אופרה כדי שאנשים ללא מקצוע מוסיקלי יחושו נוח עם עצמם. אבל בטוח ששמוש בפוטושופ צריך להיות מפוקח ומוגבל (באופן אירוני למדי, יש לי חבר צלם שהיה צריך להגדיל את הדוגמנית בפוטושופ בגלל שהיא הייתה רזה מדי ללקוח המסחרי).  אבל באמת אהבתי את הקמפיין של דאב עם נשים אמיתיות שונות זו מזו, שמרגישות טוב עם עצמן ועם גופן (לא בגירסה היפנית – הנשים שם היו רזות וכולן נראו אותו הדבר – בתרבות שלהם המודעות האירופאיות היו מהוות דווקא השפעה רעה על אמון הצרכניות).



מה מעצבן אותך בתעשיית הדוגמנות?
אם הייתי יכולה לשנות משהו בתעשיית האופנה הייתי שמחה אם היו אוסרים על דוגמניות אנורקטיות לעבוד. ואם אני הייתי לקוח, לעולם לא הייתי בוחרת דוגמנית עם "סינדרום דיווה" או עם עיניים נטולות הבעה.

את בעצמך צלמת (מדהימה! אני חייבת לציין) מה את אוהבת יותר – לצלם או להצטלם? האם זה משלים אחד את השני?
לאחרונה, התחלתי לצלם בעצמי אבל בעיקר נופים או צילום דוקומנטרי. זה מעניק לי המון סיפוק. זה מאוד חשוב שדוגמנית תכיר צילום, תבין את הקונספט של השוט, בייחוד כשזה בהשראת צלם או צילום קודם. זה מאוד חשוב להבין על התאורה והזויות כדי להפוך צילום רגיל לסיפור מעניין של אדם עם רגשות.



 .Thanks to Zosia for the intresting interview! and for the amazing pic from her portfolio 

תגובה 1:

  1. לא הייתה תמונה אחת מכל התמונות של הדוגמנית הבלונדינית שאהבתי. כמו שאמרת, הרזון והגובה (בעיקר הרזון) לא עושים לי את זה בכלל. זה כמו מיצג אמנות- צודקת במאה אחוז.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...