היום לפני שנה פתחתי את הבלוג של פוניה.
12 חודשים, 39 פוסטים, עמוד פייסבוק, פרויקט אחד גנוז – אוכל למחשבה
(שאולי ייצא לדרך בהמשך), והרבה מאוד מילים.
את הבלוג פתחתי בדיוק יומיים לפני שחגגתי יומולדת 25. שנה אחרי (וגיל
26 נושק בפתח) זה מרגיש כאילו עבר הרבה יותר. כאילו הזקנה (אל תצחקו) מתדפקת ל
הדלת. היכולת להתרגש, ליהנות, לצחוק, להתפעם התעמעמה ולו במקצת. או יותר נכון הרף
שלה עלה (וממשיך לעלות). השתדלתי לא לכתוב פוסטים כדי למצוא חן, למרות שהיו כמה
שיצאו ככה. החלפתי אינספור עיצובים – כאילו הבלוג הזה הוא הוא ייקבע מי אני, איך
נראים החיים שלי, האם אני מעניינת או לא, אם יש לי בכלל משהו להגיד לעולם (מצחיק
אני תמיד אומרת שבגיל 17 היה לי הרבה יותר מה להגיד – יותר מדי מה להגיד).
בהתחלה, נורא עיצבן איתו שאין הגדרה לבלוג. שהוא מדבר על כל כך הרבה
נושאים ולא מדבר על כלום. אח"כ בלוגרית ותיקה אמרה לי לחכות בסבלנות, הזמן
יעשה את שלו, "לאט לאט בלי שתשימי זה יתפוס צורה ונושא כללי" עד שלבסוף
הגדרתי אותו כ"בלוג תרבות" מונח מספיק רחב כדי לכלול את מגוון הנושאים
שבו. וגם נתן פתח לאג'נדה של הבלוג כפי שהיא כתובה בעמוד הפייסבוק שלו:
הגעתם לבלוג התרבות של פוניה
אין לו יומרות גדולות מדי.
הוא לא משתוקק להיות במיינסטרים.
והוא לא נכתב לפי שיקולי רייטינג.
אם תרבות ומחשבה על גווניה מעניינים אתכם –
אתם מוזמנים פנימה
לקרוא על כל מה שמעניין את פוניה:
אוכל, אמנות, תיאטרון, מוסיקה, אופנה ועוד.
תהנו!
לפעמים זה מרגיש כאילו שאני כותבת לעצמי, לפעמים זה לקהל לא מאובחן,
ללא פנים שנמצא אי שם במרחב הוירטואלי. לפעמים זה כיף, לפעמים זה מעצבן. אבל דבר
אחד שמאפיין את הבלוג הזה הוא ששום פוסט לא נכתב כלאחר יד, לכל פוסט מוקדשת מחשבה
וכתיבה מתוך פרפקציוניזם שכל אות שתצא מתחת לידי תהיה שווה משהו (גם אם מעט, היא
בכל זאת תהיה שווה משהו).
אז כדי לספק את יצר הסקרנות והמציצנות שלכם, הנה 30 עובדות שלא ידעתם
על פוניה:
1. פוניה זה שם חיבה שנטה לאפיין את כל הדברים החמודים ובסוף נדבק בי.
2. פוניה שונאת שקוראים לה חמודה.
3. פוניה הוא שם שהביא לי קארמה טובה, ככה אני מאמינה, כי פתחתי עסק
שנקרא פוניה.
4. אני עשויה להיות די לא חברותית ומיזנתרופית לפעמים.
5. איכפת לי אם ומי קורא את הבלוג (למרות שקשה לי להודות).
6. אני אף פעם לא מרוצה, כמעט משום דבר לגמרי.
7. אני די נהנתנית. אני לא יכולה להעמיד פנים שלא, אבל כן – אני כן.
8. ספרים עשויים להשפיע עלי קשה מדי - יש ספרים שמכניסים אותי לדיכאון.
9. אני מאוד אוהבת אוכל – וגם כותבת על זה. נדיר שאני לא אחשוב על הקלוריות
לפני\אחרי.
10. אני בחיים לא אוכל לחשוף את עצמי ממש, בלי שום עכבות (זו הסיבה שאני
בחיים לא אלך לתוכנית ריאלטי). חשיפה מוגזמת היא זולה בעיני, המונית, אפילו
זנותית.
11. עם השנים אני נעשית די שמרנית.
12. יש לי יצר מציצנות מפותח – אני יכולה שעות לצפות בתמונות של אחרים
בפייסבוק.
13. החבר שלי מבוגר ממני ב-11 וחצי שנה, בכל זאת בעיני הוא הכי ילד
שבעולם.
14. בגיל 16 כתבתי 21 משימות שאני רוצה להספיק לעשות עד גיל 18 – ברובם עמדתי.
חלקן התאחרו בשנה שנתיים.
15. יש לי שני קעקועים – אני לא מתחרטת, רק לפעמים שואלת את עצמי מה חשבתי
לעצמי שבחרתי דווקא אותם.
16. אני יכולה להיות בנאדם די כיפי, אפילו מאוד כיפי לפעמים. אני אוהבת
להגיד את זה – כיף איתי, אבל לא תמיד כיף לי עם עצמי.
17. לגבי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה - גנזתי כבר 10 מקצועות
שחשבתי עליהם או התנסיתי בהם.
18. עדיין לא ממש החלטתי אם אני אוהבת את תל אביב או שונאת אותה – המע'
יחסים שלנו היא מע' יחסים רומנטית טיפוסית.
19. גדלתי במושב רוב חיי. די הזוי, יש שחושבים, אבל כן, אפילו הייתי
בתנועת נוער.
20. עשיתי רק שנה אחת צבא. מסגרות עם יותר מדי חוקים לא עושים לי את זה.
21. יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה, תעודה בעיתונאות בתקשורת, תעודת
קופירייטרית, ועוד שניה תואר שני בתקשורת פוליטית – ואני עדיין מרגישה שאני לא
יודעת כלום.
22. היה לי חלום שטרנטינו מביים סרט שמבוסס על סיפור קצר שכתבתי על אנשים
הם חצי בני אדם חצי דגים.
23. אני אוהבת לישון, והרבה.
24. אני די צ'יזית אחרי הכול. ומאוד אוהבת את "נוטינג היל".
25. אחרי שנים של התנגדות, נשברתי, גם אני צופה בתוכניות ריאלטי.
26. למדתי נהיגה על משאית שנה וחצי – נראה לי ששברתי שיא גינס – 80 שיעורים
ו-9 טסטים (בכולם נכשלתי).
27. אני עד היום לא יודעת לחנות. ואני הנהגות האלה שעוקפים מהצד, מצקצקים
ושואלים בטרוניה: "מי נתן לה רשיון? מי?!".
28. בגיל 22 הייתי שתולה במטה פוליטי מטעם ידיעות אחרונות, וערכתי תחקיר
שהתפרסם ב"מוסף לשבת", ובו בגדתי בכל מי שנתן בי אמון – יש לי עדיין קצת
ייסורי מצפון בגלל זה.
29. התנדבתי שנה וחצי במחלקה סגורה בגהה – אחרי זה החלטתי שאני לא רוצה
להיות פסיכולוגית.
30. עוד יומיים אני בת 26 – וזה קצת מבעס אותי.
