פוניה נכנסת לקצב - סלסה, רומבה וג'אז קובני

מוסיקה קובנית – הדבר הראשון שעולה לנו לראש בהקשר הזה הוא הסרט הידוע "בואנה ויסטה קלאב". שיר הנושא המפורסם והמקסים בעיני, אומץ בארץ ע"י ערוץ 23 ("איזה כיף שהשבת נכנסת ערוץ 23 נכנס ללופ"...חחח).

Buena Vista Social Club היה למעשה מועדון חברים פופולרי בהוואנה למוסיקה וריקודים שהיווה מקום מפגש למוסיקאים במהלך שנות ה-40. ב-1990 כמעט 50 שנים אחרי שהמועדון נסגר, המוסיקאי הקובני חואן דה מרקוס גונזאלס מקליט אלבום בהשראת המקום הזה יחד עם הגיטריסט האמריקאי Ry Cooder ועם מוזיקאים קובנים מסורתיים, חלקם ותיקים שהופיעו בעבר במועדון.

האלבום שנקרא ע"ש המועדון הפך להצלחה בינלאומית, ההרכב היה מוזמן להופעות בכל העולם ותועד בסרט המפורסם שגם זכה לתהודה עולמית. ההצלחה של האלבום ושל הסרט ממש עוררו לתחייה את העניין הבינלאומי במוסיקה הקובנית המסורתית שעיקרה משויך ל"תור הזהב מוסיקלי" שהתרחש בין 1930 ו - 1950. כמובן, שבקובה משתמשים בהצלחה הזו לעידוד התיירות. כמעט כל להקה בעיר, בכל בית קפה תבצע את אחד השירים של האלבום הפופולארי, מועדונים בהוואנה מארגנים הופעות עם השירים וכל הזמן יש מישהו שמנסה למכור לך את האלבום. האלבום נהדר! אבל הוא בעצם ביצוע של שירים קובניים עממיים שהיו פופולאריים בשנות ה-40 בקובה.

מוסיקה בקובה היא פיוזן מוצלח של סגנונות והשפעות תרבותיות שהתמזגו לכדי שלל ז'אנרים מעניינים. זה מתחיל בשירי איכרים נוגים (בדומה לשירי בואנה-ויסטה קלוב), מוזיקת ריקודים כמו צ'ה צ'ה, מוזיקה אפריקאית שבטית כגון רומבה ומוזיקה מודרנית כמו ג'אז הקובני.

הרומבה והמקצב שלה בעצם הגיעו מה"עבדים" האפרו-קובניים שהגיעו מאפריקה ושימרו את קצב התופים שהשפעתו ניכרת כבר בכל שיר קובני.

אין על המוחיטו הקר שאני שותה באמצע החום הקראריבי המיוזע לצלילי רומבה או סלסה קובנית של להקה מקומית. לכל בית קפה\בר\מסעדה תגיע באיזשהי שלב להקה שתתחיל לנגן. בסוף ההופעה הם יעברו כדי לאסוף כסף מהקהל (המקום עצמו לא משלם להם – הם עוברים ממקום אחד למשנהו) וינסו לפתות אותך לקנות את ה-CD שלהם. אבל הכול בקארמה טובה. כל הזמן צוחקים, שותים ועושים מוסיקה טובה, עם שלל כלי הקשה מגניבים. באמצע בד"כ תפציע איזו קובנית עם שפתיים בשרניות ורווח בשיניים ותבצע  איזה סולו עם קול מדהים שמצביע על ריאות מפותחות.

לייזה מינלי הקובנית

קברט ממה שהתרשמתי נחשב די תיירותי אבל משהו שחייב ללכת לצפות בו. משלל ההצעות בחרתי דווקא להגיע למלון NASIONAL המסורתי שמוכר בעיקר כי היה מקום משכנם של המאפיה ואל קפונה מקום שבהחלט שווה הצצה (מעליות של פעם, הקבלה במלון מקורית משנות ה-40!).

 בסמוך למלון יש מועדון שנקרא פריזיין (לקח לי כמה דק' להבין שהכוונה לפריז) ואכן הכניסה אליו היא חזרה במכונת זמן לשנות ה-40. שטיח אדום מקיר לקיר, מלצרים לבושי פרק עם פפיון, שולחנות עטויי מפות ומעוטרי ורדים אדומים.

הקברט עמוס בתלבושות ססגוניות שמוחלפות בקצב שהעין מתקשה לעכל, השירים בספרדית כמובן והלהקה שניגנה על הבמה בחצוצרות ותופים ממש נראיתה כאילו נחטפה מתמונת שחור לבן מתפוררת. כל המופע עצמו הרגיש כאילו הוא ממש נלקח מאיזה סרט שחור לבן של פעם שקם לתחייה. לחובבת התקופה כמוני, זה היה ממש עילאי! צפו בקטע שצילמתי:

להיכנס לגרוב – ג'אז קובני

מאיפה צץ הג'אז הקובני? לקראת שנות השישים, אחרי המהפכה הקומוניסטית בקובה, הממשל סיבסד גם את המוזיקה ותמך בנגנים מוכשרים בעלי "הכשרה" קלאסית.
אממה בשלב מסוים הם השתעממו מהמקצבים המוכרים וערכו ניסויים על כלים וסגנונות שהם קלטו גם מהשפעות חיצוניות (יש שאומרים שבגלל זה נרדפו ע"י המשטר) – מדהים שעל אף הנתק והאמברגו הכוח של מוזיקה חזק יותר ואין לו גבולות. וכך התפתח הז'אנר.

אנחנו שמענו על 2 מקומות מוכרים שמנגנים ג'אז, בחרנו ללכת לזה שנחשב יותר "הארד קור". שנקרא: La Zorray El Cuervo – שמארח כל יום להקת ג'אז אחרת. זו הייתה הופעה של שעתיים וחצי ענוגות במיוחד!. כוכב הערב היה המתופף ההורס שלהם, שממש היה נראה שהוא "עושה אהבה" עם התופים וכל מקצב גורם לו לאושר עילאי. קבלו:

כמובן שיש מקומות רציניים ביותר לרקדני סלסלה שעבורם הוואנה עשויה להיות גן עדן. שמעתי שיש אפילו שיעורי סלסלה וצ'ה צ'ה בתשלום, רק נראה לי שעדיף בשביל זה יותר משבוע.

זה כל הקסם

כל חובב מוסיקה ישבה בקסמה של הוואנה על מקצביה, על נגניה השיכורים חסרי השיניים, על השמחה שהם מפיצים בהגיעם שהופכת מיד למסיבה שממש לא צריך סיבה לה. מהקובנים צריך ללמוד שיש כל כך הרבה סיבות להיות עצוב, אבל הם ממש לא צריכים סיבה כדי לשמוח, חיים בשביל לשמוח.

כן, שווה לטוס חצי עולם בשביל זה. לי בכל אופן זה המתיק את כל הקשיים שכרוכים בלהגיע לקובה ובעיקר מילא את הלב במצברים של שמחה ועליצות. 

Viva La Revolución - מחשבות על המחאה מקובה הרחוקה

גם כשנוסעים רחוק, ממש רחוק לקצה השני של העולם – זה עדיין לא מספיק רחוק מישראל. הידיעות מוויינט מסרבות להפסיק להתעדכן והניוז פיד בפייסבוק פתאום מקצר את המרחק לאפס. גם דממת האלחוט בוול שלי לא מצליחה להסוות את המחאה המתמשכת ברחובות, את ההפגזות בדרום.

והנה אני נוחתת בהוואנה קובה – היכן שהכל טוב, הכול פה "סוציאליסטה" כפי שהמקומיים אומרים, ולרגע אני נופלת למקסם שווא שאולי אבל אולי זה הרבה יותר טוב מה"קפיטליסטה" בארץ שעל מזבחו מוחאים ללא הרף.

ממהרת לעזוב לזמן מה את כל האמריקאים שמסביבי ואולי להיחלץ ולו במעט מסבך ההמוניות הרועשת שלהם, השטחיות והטיקי-טאקי (וחושבים שישראלים רעשניים).

מסע בזמן מתחיל בעלייה למטוס רוסי ישן (להפחיד), דיילות ספק שיכורות מרום ועשן לבן ומלחיץ שיוצא מפתחי האוורור של המזגן. ממשיך בשדה התעופה משנות ה-70 ופקיד הגירה שמכריז בחצי חיוך "WELCOME TO CUBA".

שיטוט יומי בהוואנה חושף את הדלות והעוני הבלתי נסבל. את הדירות (קשה לקרוא לזה דירות) הקטנטנות שבהם מצטופפים 5 אנשים בחדר, משוחחים בחושך (חוסכים בחשמל).

לא, לא מפחיד. העוני לא גורם לעבריינות, אפשר להתהלך בבטחה יותר מאשר מאלנבי בחצות הלילה בתל אביב. כי כמו שאחד המקומיים אמר לנו, מתוך 3 מיליון תושבים בהוואנה – יש מיליון שוטרים. אבל יש גם אסקפיזם שובה לב בכמויות. אני ממהרת להזמין בקפה המקומי רום, מוסיקה קובנית ואווירה קובנית רוויה.

הצרה הכי גדולה זה לא התור למצרכים המוקצבים, לא ההומלס שזרוק ברחוב, לא העובדה שרובם לא יכולים ממש לצאת מהארץ ולא הבירוקרטיה האינסופית – רק החום. החום הקאריבי המיוזע. אבל כל זה יישכח במהרה עם קצת מוסיקה טובה וקצבית, מוחיטו קריר ומתוק וסיגר משובח בפה (שגם מנקה רחובות מעשן בעודו מטאטא).

לקובנים יש כבוד עצמי, אנחנו מגלים. "לא, לא אני לא רוצה כסף" הם מסרבים לענות כששואלים אותם, רק חלב הם צריכים, כי ההקצבה החודשית נגמרה ויש ילד בבית, רק תחצה איתי את הכביש לסופרמרקט ותקנה לי כמה בקבוקי חלב. הם כמובן לא מסרבים שבסוף מוציאים שטר מהכיס.

אין התקוממות, רק אהבה רבה למולדת. לצד תיאור הצרות והמחסור בחלב, הם מחייכים בפה רחב וממהרים בלב שלם לשבח את המולדת "סוציאליטה".

זה אכן קסם שרבים מהמבקרים הצביעו עליו הרבה לפני, מדינה שהזמן בה עמד מלכת. אין הרבה פיתויים. השפעת האמריקניזציה והגלובליזציה נותרו הרחק מכאן. כאן לא תמצאו מקדונלדס או אייץ אנד אם, מקסימום כמה חנויות בגדים דלות שנראות כמו לפני כמה עשורים טובים בתקופת הצנע בארץ. הדת החדשה לא הגיעה לכאן, אין פה שום מותג – האלוהים החדש.

סבלנות כאן היא מצרך מבוקש, כל תהליך בירוקרטי ולו הפשוט נתקל בפרוצדורה מסועפת, בשיחות טלפון ואישורים של ממונים שלא עונים לצלצול שעל שולחנם. רגע, ארוחת צהריים עכשיו, הפקיד יחזור רק עוד שעה – תסמיני בירוקרטיה שקצת מזכירים את ישראל.

כאן המדינה היא הכול. בסוף כל יום, כל הרווח שנעשה בסוכנות התיירות הגדולה והיחידה במדינה (הוואנה טורס) נספר ונלקח. כל עובד מכין מעטפה עם דו"ח המכילה את כל הכסף שהתקבל באותו יום, ונלקחת למחרת בבוקר ע"י שליח חמוש אך חביב וחייכני. בערב יוצאים לטיילת לשתות ולרקוד ליום הולדתו ה-85 של קסטרו.

סבלנות, אמרתי שצריך. בקובה צריך זמן. להתרגל, לחכות ולהיפטר מקוצר הרוח. והכי חשוב לא להתעצבן. כי כאן אף אחד לא מתעצבן. בסמטאות די מהר ניתן להיגרר לסלון מיניאטורי של אחד המקומיים ולהיוודע לשוק השחור של הסיגרים. במהרה, נפתח תיק עם כמה קופסאות קוהיבה ומונטה קריסטו – באנגלית משובשת שבמהרה חוזרת לספרדית אפשר לשמוע הסבר משכנע, נלהב מלווה בהדגמות כדי לשכנע אותך לרכוש את הסחורה, שמהר נעטפת בנייר עיתון ושקית.

המלון הוא המפלט. מהחום, מהקבצנים, מרעש המכוניות והאגזוזים. בחזרה לציוויליזציה. די מהר מבחינים בכמה חיקויים אמריקאים מפעם – בניין הקפיטול שמזכיר את המקורי בוושינגטון ופארק קטן שבו יושבים המקומיים ומדברים – פארק סנטרל (מוכר לא?).

איכשהו האקספיזם הזה סוחף אותך. הלהט הקובני, שמחת החיים, החגיגות שנוצרות ללא שום סיבה והרום שנשפך כמו מים. קצת יותר טוב מה"אח הגדול".

מה עדיף יותר? אף אחד מהם. אף קובני לא יודה בקול שהמהפכה שלהם עשתה לו את החיים יותר טובים. אולי הם לא כל כך יודעים מה הם מפסידים עדיין. מה שבטוח שלא ממש אפשר לחזור אחורה, אחרי כמה שעות במשרד ממשלתי כל אחד מכם היה מעדיף את משרד הפנים בארץ.

 לא אני לא מתגעגעת, עדיין לא. לכל הבעיות הביטחונית, הפקקים ברחובות, התורים בכל מקום והעצבים הישראליים (רק לאוכל ;) ). מה שבטוח, גם אצלנו הדברים לא ממש טובים. אנחנו יכולים לקנות לא מעט חלב, יש לנו בד"כ מבחר, הדירות שלנו קצת יותר מרווחות, אבל אולי אנחנו מאושרים פחות. לאחר מחאת הקוטג' כתבתי פוסט מתרעם איפה כולם. אז כן הופתעתי – כולם כבר לא שותקים, כולם יצאו לרחובות. אבל אני עדיין לא ממש מוצאת את מקומי שם, רק צופה וחושבת חושבת על מה יכול היה להיות יותר טוב.

בינתיים, עולה פה על מכונית קבריולט משנות ה-50, מתרווחת לאחור, מרכיבה את משקפי השמש ונוסעת לשקיעה קאריבית מדהימה סמוך לחופי הוואנה. מרגישה בסרט שחור לבן מקסימום טריפו. תמיד טוב לחיות קצת בסרט. 


על קברט, מוזיקה וג'אז קובני - בפוסט הבא. 

הבלוג של פוניה חוגג שנה - 30 עובדות שלא ידעתם על פוניה

היום לפני שנה פתחתי את הבלוג של פוניה.

12 חודשים, 39 פוסטים, עמוד פייסבוק, פרויקט אחד גנוז – אוכל למחשבה (שאולי ייצא לדרך בהמשך), והרבה מאוד מילים.

את הבלוג פתחתי בדיוק יומיים לפני שחגגתי יומולדת 25. שנה אחרי (וגיל 26 נושק בפתח) זה מרגיש כאילו עבר הרבה יותר. כאילו הזקנה (אל תצחקו) מתדפקת ל הדלת. היכולת להתרגש, ליהנות, לצחוק, להתפעם התעמעמה ולו במקצת. או יותר נכון הרף שלה עלה (וממשיך לעלות). השתדלתי לא לכתוב פוסטים כדי למצוא חן, למרות שהיו כמה שיצאו ככה. החלפתי אינספור עיצובים – כאילו הבלוג הזה הוא הוא ייקבע מי אני, איך נראים החיים שלי, האם אני מעניינת או לא, אם יש לי בכלל משהו להגיד לעולם (מצחיק אני תמיד אומרת שבגיל 17 היה לי הרבה יותר מה להגיד – יותר מדי מה להגיד).

בהתחלה, נורא עיצבן איתו שאין הגדרה לבלוג. שהוא מדבר על כל כך הרבה נושאים ולא מדבר על כלום. אח"כ בלוגרית ותיקה אמרה לי לחכות בסבלנות, הזמן יעשה את שלו, "לאט לאט בלי שתשימי זה יתפוס צורה ונושא כללי" עד שלבסוף הגדרתי אותו כ"בלוג תרבות" מונח מספיק רחב כדי לכלול את מגוון הנושאים שבו. וגם נתן פתח לאג'נדה של הבלוג כפי שהיא כתובה בעמוד הפייסבוק שלו:

הגעתם לבלוג התרבות של פוניה

אין לו יומרות גדולות מדי.

הוא לא משתוקק להיות במיינסטרים.

והוא לא נכתב לפי שיקולי רייטינג.

אם תרבות ומחשבה על גווניה מעניינים אתכם – אתם מוזמנים פנימה

לקרוא על כל מה שמעניין את פוניה:

אוכל, אמנות, תיאטרון, מוסיקה, אופנה ועוד.

תהנו!

לפעמים זה מרגיש כאילו שאני כותבת לעצמי, לפעמים זה לקהל לא מאובחן, ללא פנים שנמצא אי שם במרחב הוירטואלי. לפעמים זה כיף, לפעמים זה מעצבן. אבל דבר אחד שמאפיין את הבלוג הזה הוא ששום פוסט לא נכתב כלאחר יד, לכל פוסט מוקדשת מחשבה וכתיבה מתוך פרפקציוניזם שכל אות שתצא מתחת לידי תהיה שווה משהו (גם אם מעט, היא בכל זאת תהיה שווה משהו).

אז כדי לספק את יצר הסקרנות והמציצנות שלכם, הנה 30 עובדות שלא ידעתם על פוניה:

1.      פוניה זה שם חיבה שנטה לאפיין את כל הדברים החמודים ובסוף נדבק בי.

2.      פוניה שונאת שקוראים לה חמודה.

3.      פוניה הוא שם שהביא לי קארמה טובה, ככה אני מאמינה, כי פתחתי עסק שנקרא פוניה.

4.      אני עשויה להיות די לא חברותית ומיזנתרופית לפעמים.

5.      איכפת לי אם ומי קורא את הבלוג (למרות שקשה לי להודות).

6.      אני אף פעם לא מרוצה, כמעט משום דבר לגמרי.

7.      אני די נהנתנית. אני לא יכולה להעמיד פנים שלא, אבל כן – אני כן.

8.      ספרים עשויים להשפיע עלי קשה מדי - יש ספרים שמכניסים אותי לדיכאון.

9.      אני מאוד אוהבת אוכל – וגם כותבת על זה. נדיר שאני לא אחשוב על הקלוריות לפני\אחרי.

10.  אני בחיים לא אוכל לחשוף את עצמי ממש, בלי שום עכבות (זו הסיבה שאני בחיים לא אלך לתוכנית ריאלטי). חשיפה מוגזמת היא זולה בעיני, המונית, אפילו זנותית.

11.  עם השנים אני נעשית די שמרנית.

12.  יש לי יצר מציצנות מפותח – אני יכולה שעות לצפות בתמונות של אחרים בפייסבוק.

13.  החבר שלי מבוגר ממני ב-11 וחצי שנה, בכל זאת בעיני הוא הכי ילד שבעולם.

14.  בגיל 16 כתבתי 21 משימות שאני רוצה להספיק לעשות עד גיל 18 – ברובם עמדתי. חלקן התאחרו בשנה שנתיים.

15.  יש לי שני קעקועים – אני לא מתחרטת, רק לפעמים שואלת את עצמי מה חשבתי לעצמי שבחרתי דווקא אותם.

16.  אני יכולה להיות בנאדם די כיפי, אפילו מאוד כיפי לפעמים. אני אוהבת להגיד את זה – כיף איתי, אבל לא תמיד כיף לי עם עצמי.

17.  לגבי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה - גנזתי כבר 10 מקצועות שחשבתי עליהם או התנסיתי בהם.

18.  עדיין לא ממש החלטתי אם אני אוהבת את תל אביב או שונאת אותה – המע' יחסים שלנו היא מע' יחסים רומנטית טיפוסית.

19.  גדלתי במושב רוב חיי. די הזוי, יש שחושבים, אבל כן, אפילו הייתי בתנועת נוער.

20.   עשיתי רק שנה אחת צבא. מסגרות עם יותר מדי חוקים לא עושים לי את זה.

21.  יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה, תעודה בעיתונאות בתקשורת, תעודת קופירייטרית, ועוד שניה תואר שני בתקשורת פוליטית – ואני עדיין מרגישה שאני לא יודעת כלום.

22.  היה לי חלום שטרנטינו מביים סרט שמבוסס על סיפור קצר שכתבתי על אנשים הם חצי בני אדם חצי דגים.

23.  אני אוהבת לישון, והרבה.

24.  אני די צ'יזית אחרי הכול. ומאוד אוהבת את "נוטינג היל".

25.  אחרי שנים של התנגדות, נשברתי, גם אני צופה בתוכניות ריאלטי.

26.  למדתי נהיגה על משאית שנה וחצי – נראה לי ששברתי שיא גינס – 80 שיעורים ו-9 טסטים (בכולם נכשלתי).

27.  אני עד היום לא יודעת לחנות. ואני הנהגות האלה שעוקפים מהצד, מצקצקים ושואלים בטרוניה: "מי נתן לה רשיון? מי?!".

28.  בגיל 22 הייתי שתולה במטה פוליטי מטעם ידיעות אחרונות, וערכתי תחקיר שהתפרסם ב"מוסף לשבת", ובו בגדתי בכל מי שנתן בי אמון – יש לי עדיין קצת ייסורי מצפון בגלל זה.

29.  התנדבתי שנה וחצי במחלקה סגורה בגהה – אחרי זה החלטתי שאני לא רוצה להיות פסיכולוגית.

30.  עוד יומיים אני בת 26 – וזה קצת מבעס אותי.

ספרפונית - הטריטוריה של וולבק – על "המפה והטריטוריה"

לקרוא את וולבק זה כמו לצפות בסרט דוקומנטרי שהופך לפנטסי בסוף, ולעיתים הקול של וולבק הופך להיות מעין VOICE OVER מבעד לסיפור ולשוטים שעוברים בזה אחר זה. זה סרט דוקומנטרי מוגבל בגיל, כמו הסרטים שמשדרים בלילה ביס דוקו שתמיד עוסקים בסטיות של בני האדם.

אני חייבת להודות בגרופיות שלי. אני קניתי את הספר "המפה והטריטוריה" ביום שהוא נחת על המדפים בחנויות הספרים. למעשה, כפי שסיפרה לי המוכרת – אני בין הראשונים שהניחו את ידם עליהם. באותו שבוע כבר סיימתי לקרוא אותו – מסוג הספרים שאם מתחילים, יודעים שלעצור זה פספוס. ואחרי שהייתי נוכחת במפגש וכבר נכתבו כל כך הרבה ביקורות וראיונות עם האיש, זה מרגיש לי כאילו אני האחרונה שכותבת עליו.

הסיפור הפעם נסב על אמן צעיר, ז'ד, שחי עם אביו האלמן – ארכיטקט מצליח. ז'ד הופך להיות אחד האמנים המשגשגים והרווחיים ביותר בצרפת, בזכות תערוכה שכולה הגדלות של מפות מישלן מחבלי ארץ שונים בצרפת ותערוכת ציורים שנקראת "המקצועות הפשוטים" המורכבת כולה פורטרטים של אנשים ועבודתם. זה קצת גורם לי לחשוב – על הדמות גם ב"חלקיקים אלמנטאריים", הגיבורים של וולבק מקדישים את חייהם לעבודתם (גם אבא של ז'ד). ז'ד זוכה גם להכיר את וולבק הסופר עצמו שכותב לו את הטקסט לתערוכה.

את "חלקיקים אלמנטאריים" קראתי בתאילנד באובססיביות. ואולי משום שזה הספר הראשון שלו שקראתי (מאז כבר רכשתי את כולם כמעט) זה גם ספר שעשה לי משהו. ב"מפה והטריטוריה" הרגשתי קצת יותר ריחוק בסיפור. אולי בגלל שהוא נחשב לספר יותר מפויס הוא היה מעולה אבל לא כמו "החלקיקים האלמנטאריים" שגורם לך לראות את העולם במשקפיים אחרות לגמרי. אני רואה בהם קווים מאוד דומים – בשניהם מככב אנטיגיבור הסובל מנכות רגשית כזו או אחרת מסיבות שונות. בד"כ טיפוסים מופנמים, מתבדלים שחיים בשוליים עם קשרים חברתיים מעטים (מישל – בחלקיקים וז'ד - במפה), שניהם גדולים מהחיים, ואפילו הקדימו את זמנם והופכים בסוף לאגדה של ממש. מישל הופך לחוקר מפורסם ויוצר אבן דרך בפריצה המדעית במחקר, וז'ד הוא אמן שהופך למשפיעים ביותר שיוצר בטכניקות חדשניות (בלשון המעטה – רק התיאור הטכניקה היה קשה לדמיון ממש) וזוכה להצלחה מטאורית.

אבל הגיבורים האלה הם גם נזירים שפרשו מהחברה, גם כשהם היו בה – הם לא היו ממש שם. אצל שניהם – המיניות היא חלק זניח, מיותר – למעשה הא-מיניות שלהם (לא אימפוטנציה) היא לפי מוחו הקודח של וולבק, הארובה לבני אדם מובחרים – שהם אחד למיליון, שהם מביאים מעוף לאנושות בתחומם. ז'ד אמנם מצליח לייצר זוגיות יציבה פחות או יותר לכמה שנים אבל זו זוגיות שנידונה מראש לפרידה.

מה בעצם וולבק אומר לנו? הוא מטיף. מטיף על הקפיטליזם של המיניות. המיניות הורסת אותנו, מנוונת אותנו בדיוק כמו שכסף ושחיתות עשויים לנוון, להגביל, להשחית את חיינו למאבק בלתי פוסק ולא מאפשרים שום התעלות.

נדמה שגם וולבק עצמו נכנס לקטגוריה הזו. גם כשהוא מציג את דמותו שלו בספר הוא סופר מצליח נחשב וערירי המתגורר בבית דלוח באירלנד וחי חיים די אומללים שמסתיימים בצורה טראגית. נדמה שמי שמוציא את עצמו ממלחמת המינים וגוזר על עצמו חיי בדידות מזהירים -  מת גם במיתות בודדות מאוד. אין תקנה – גם הוא אומלל בחייו. איך שלא חושבים על זה העולם שמצייר וולבק הוא מאוד פסימיסטי – אין אופציה לאהבה, אין אופציה לחיים מאושרים באמת.

בניגוד ל"חלקיקים האלמנטאריים" נראה כי וולבק "התרכך" בעלילה והפחית במסות סוציולוגיות המנתחות את התרבות המערבית, ובחר הפעם דווקא להעמיק בפתולוגיות הרגשיות של ז'ד. יש עיסוק נרחב בנושא היחסים, האינטימיות בין אב לבנו – בין ז'ד לאביו. ניתן אפילו להרגיש ולו במעט את תחושת ההחמצה של היחסים הקרים והמרוחקים ביניהם.

בשני הספרים הנשים הן תפאורה – משהו שצריך לסמן עליו וי בעלילה. גם ז'ד לא ניחן בתשוקה יוקדת לנשים אלא יותר לאמנות שלו – לא נראה לי שוולבק הוא חובב נשים נלהב מעצם ההנחה: " מובן שכשהתשוקה הזו לא מכוונת אליהן אלא אל יצירת אמנות הן לא מסוגלות להבחין בכך" – הנחה מאוד פוגעת.

בהמשך, הספר נקלע לפרשייה בלשית לפענוח רצח – שנפתר בגילוי סאדיסטי סוטה במיוחד כאילו נלקח מסרט אימה "המסור". בקטע הזה וולבק מזכיר לי את טרנטינו, איך שלא יהיה, החלק האלים חייב להגיע מאיזהו מקום. נדמה, שאם הספר נעדר תיאורי מין מפורטים יש צורך בתיאור חולני אחר.

וכמובן אי אפשר שלא לחבב את המיזנטרופיות של וולבק (שנוכחתי בה מקרוב במפגש בסינימטק). מצחיק שאדם כל כך מיזנתרופ נערץ ע"י כל כך הרבה אנשים. אבל המיזנתרופיה הזו בסופו של דבר, כמו הדמויות של וולבק, היא כל כך מדויקת אך עצובה וטראגית. בדיוק כמו שוולבק אומר: "אנשים נבדלים אלה מאלה הרבה פחות ממה שהם סבורים בדרך כלל" כולנו זקוקים לאהבה כלשהי, למרות שהיא תביא עלינו עצבות כפולה.

לבסוף, הקפיטליזם. זה החלק המייאש, האנתרופולוגי ממש, שגורם לך להרים את המבט מהדף ולהסתכל סביבך – זה אובן הרגישות, אובדן המשמעות. משפט כמו: "זה מוצר יפה, מוצר מודרני; אתה יכול לאהוב אותו. אבל עליך לדעת שבתוך שנה, שנתיים לכל היותר, הוא יוחלף במוצר חדש, עם מאפיינים משופרים לכאורה. גם אנחנו מוצרים... מוצרי תרבות. גם אנחנו נידונו לתפוגה" פוגע ישר בבטן הרכה.

יש מעט סופרים עכשוויים לטעמי שמצליחים לרקוח מרקם סיפור כל כך רב גוני, מסקרן, מעניין, שגורם לך לחשוב אך גם להרגיש. וולבק הוא אחד מהם. אני כבר שתיתי את הגלולה הכחולה. עכשיו זו החלטה שלכם. 

בקיץ הזה תלבשי וינטג' - פוסט מצולם

יש לי אהבה לפריטים ישנים, עם ניחוח נושן של פעם. כאילו נדמה שפעם הכול היה יותר יפה, אסתטי, יותר טוב. ונדמה שהכמיהה הזו כבר הפכה לנחלת הכלל עם הסגנון העיצובי הוינטאג'י והרטרו באופנה, בעיצוב ודקורציה, במוסיקה ונראה לי שבקרוב גם בשפה.

אז מה זה ויטאג' אמיתי? אספנים ומומחים מקטלגים לרוב תכשיטים בני 50-100 שנים כתכשיטי וינטאג'. תכשיטים שהם יותר ממאה שנים נחשבים לעתיקים. אבל היום זה די היטשטש ונוטים להגיד גם על תכשיטים בני יותר ממאה שנים וינטאג'. זאת אומרת שהיום כבר תכשיט המוגדר וינטאג' הוא בד"כ בן יותר מחמישים שנה.

פתחתי את הארון להוציא כמה פריטים שאני ממש אוהבת עם ניחוח וינטאג'י – חלקם חדשים ועל חלקם ממש אפשר כבר לשמוע את הפסקול של הסווינג שמתנגן ברקע. 

חולצה פרחונית מכופתרת - הכי סיקסטיז:

מנגו ברצלונה

קומבניזון ורוד עם תחרה מיריד המעצבים בסנטר. הכי מתחת לשמלות וחצאיות. אני לא מאלה שתומכות בלבישת לנז'רי כפריטי לבוש יומיומיים. אני מתעקשת לשמור על הציביון המקורי - כתחתית לחצאיות ושמלות. ושרשרת פנינים כפולה משני גדלי פנינים עם פרח לבן בצד. 

סיכות ראש מזהב מצופה ושרשרת גורמט זהב משוק הפשפשים בברצלונה. 

שמלת שיפון ורוד ותחרה מאחד ממסעות הקניות שלי. סיכה לדש הבגד שאני לא מנצלת מספיק! של מותג התכשיטים RONIMO (מי שבא לה - פוסט בנושא)

                                              

טוב, טרנד ההיפסטריות לא פסח עלי. 2 זוגות משקפיים מאופטיקה הלפרין. השחורות - לוק הסטודנטית לפילוסופיה והאינטלקטואלית. החומות - גיקשיק מתוחכם אבל לא מתחכם. 

מניפה ספרדית מנוקדת ואודם אדום לוהט של מאק מהסידרה של וונדר וומן. מודה - היחיד שנשאר שעות ארוכות (גם לאחר אכילה, שתייה, נשיקה). 

טוב, יש שיזדעזעו מהצבע הקאמל-צהוב של הנעליים האלה. אבל בעיני הן שובות לב! מצאתי אותם באחת החנויות נעליים בתאילנד.  

מתחת - מחברות מגניבות - השמאלית מוצר של notbook שקניתי פעם, נראה לי שיש להם חנות באלנבי גם (הנה האתר: http://notbook.co.il/ ) והשנייה "הספרונים של אנה". 

שני תיקים שאני אוהבת. הפרחוני - מאלנבי. האדום - של המעצבת SIVIK. למי שיש אובססייה לתיקים כמוני יודע שגם אם יש תיק וינטאג' אחד - זה ממש לא מספיק. 

חצאית מותן גבוהה שרכשתי מחת מהמכירות הביתיות מהאוסף הפרטי של תמר קראוון. מנטל נוט לחצאית - לא לאכול יום שלם לפני שלובשים אותה!

מסיימת בפריט מהבית שאני לא יכולה לוותר עליו. פטיפון ידני מקורי! (שאפילו עדיין עובד) שאני סוחבת מדירה לדירה (גבי ממש ממש רוצה שאני אזרוק אותו אבל זה לא יקרה!).